• יו"ר (בפועל): פרופ' נדב דוידוביץ
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזברית: ד"ר איריס רסולי
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חבר ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • חבר ועד: פרופ' חגי לוין
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, ד"ר קרן לנדסמן
דעות

על אי ודאות ואובדן האנושיות והפרספקטיבה בימי קורונה

הרעש התקשורתי הבלתי פוסק, המלווה בשידור טרגדיות, מעורר אובדן פרספקטיבה וחרדות אצל ילדים ומבוגרים. ישנה גם דרך אחרת להתמודד עם המציאות שלנו ולהאיר את האירועים בפרופורציות הנכונות

"רבים מדברים על חשיבות הריחוק חברתי והימנעות מהתקהלות ומזניחים את הדיון בכוחו המרפא של חום נפשי, המגע הפיזי, שיחה ישירה וקשר עין". צילום: מרים אליסטר/ פלאש 90

משימה מרכזית של עבודת הפסיכולוג היא לעזור למטופל להגיע למצב מאוזן יותר בחייו הנפשיים ולמודעות עצמית. איזון ופרספקטיבה משמעותם בריאות נפשית. לעומת זאת, כאשר קיים חוסר או אובדן של פרספקטיבה יכולה להיווצר הפרעה נפשית. בחדר הטיפולים, פרספקטיבה בריאה מטופחת דרך אמנות ההקשבה, לעצמנו, לצרכים האמיתיים שלנו ולזולת. אנו לומדים להתקרב לפחדים שלנו, לראות אותם בגודלם הטבעי ולא לברוח מהם. בסיפור של מיכאל אנדה, ״ג'ים ונהג הקטר,״ מתואר ענק, שככל שבורחים ממנו, הוא נעשה גדול יותר, אבל ככל שמתקרבים אליו, חווים אותו במידות הנכונות שלו.

אובדן פרספקטיבה בא לידי ביטוי בחוויית החרדה. המילה חרדה, anxiety (באנגלית) קשורה למילה eng (בגרמנית) שמשמעותה צרוּת. כאשר אדם חווה חרדה, הוא מרגיש תחושה של מועקה וקשיי נשימה. החוויה מצטמצמת ומתמקדת במשהו מסוים מאוד על חשבון תפיסה רחבה יותר של עצמו ושל המציאות. אדם בחרדה מאבד פרספקטיבה ואחיזה במציאות.

לא רק השנה התרחשו טרגדיות, גם בשנים קודמות מתו אנשים בפתאומיות, אבל התגובה שלנו לא היתה חרדתית. ראוי לזכור שקיים עולם מגוון וישנם מקומות ותרבויות שבהם חושבים ומתנהגים אחרת

במשבר הקורונה הנוכחי, ילדים ומבוגרים מאבדים פרספקטיבה. הרעש התקשורתי הבלתי פוסק, המלווה בשידור טרגדיות, כגון אישה בהריון שנפטרה או איש צעיר שמת בפתאומיות, מעוררת אובדן פרספקטיבה וחרדות אצל ילדים ומבוגרים. לכן, עלינו לטפח את היכולת לחוות פרספקטיבה, לא כדי לשכנע את האחר, אלא כדי להאיר את האירועים בפרופורציות הנכונות.

לא רק השנה התרחשו טרגדיות, גם בשנים קודמות מתו אנשים בפתאומיות, אבל התגובה שלנו לא היתה חרדתית. ראוי לזכור שקיים עולם מגוון וישנם מקומות ותרבויות שבהם חושבים ומתנהגים אחרת. ישנם מקומות שבהם החיים המשיכו בשגרה הרגילה. לדוגמה, בפלורידה, שבה חיים 22 מיליון תושבים, אין סגרים ואין מסיכות והחיים ממשיכים להתנהל כסדרם. אין בכך לומר כי עלינו לנהוג בדיוק כמו בפלורידה, אלא פשוט לזכור שישנה גם דרך אחרת להתמודד עם המציאות שלנו.

עלינו לזכור שבחמש שנים האחרונות מתו כ-134 ילדים בתאונות והסיכוי של ילד למות בתאונה בחופש הגדול גדול בהרבה מהסיכוי של ילד למות מקורונה בכל 2020, כאשר נכון לכתיבת שורות אלו ישנם שבעה חולים קשה מתחת לגיל 20. לשם השוואה, בשנת 2019, מספר הילדים שחלו במצב קשה משפעת היה גדול פי שמונה. יש צורך בפרספקטיבה, לא כדי לשכנע או להתעלם ממה שקורה, אלא כדי לאזן.

החשש מהבלתי ניתן למדידה

בתקופה זו אני מרגיש שהכרת המציאות אצל רבים נוצרת בעיקר מתוך התחושות הפיזיות של הגוף, בעוד שהנפש מושתקת או נשכחת. רוב האנשים עסוקים בעיקר בהישרדותם הפיזית. בעוד שרבים מדברים על חיסון קליני, מעטים מדברים על חוסן נפשי. רבים מדברים על חשיבות הריחוק חברתי והימנעות מהתקהלות ומזניחים את הדיון בכוחו המרפא של חום נפשי, המגע הפיזי, שיחה ישירה וקשר עין. מחקרים רבים מאששים את הקשר בין גוף ונפש וחשיבותו של החוסן הנפשי לבריאות הפיזית.

כוחות הריפוי של הנפש אינם זוכים להכרה ציבורית רחבה, בעיקר כיוון שקשה למדוד אותם ולתת להם ערכים כמותיים או אפילו הערכות סטטיסטיות. חוויות נפש, כגון אהבה ועצב, קשות למדידה, ולכן קיימת נטייה להמעיט בחשיבותן. אפשר לכנות את העידן הנוכחי עידן הוודאות או עידן המדידות או עידן הנוחות. הסגר מקנה ודאות מסוימת וכך גם החיסון והמסיכה. אנחנו בוחרים בפתרונות הללו במידה רבה כיוון שהם מסייעים לנו לצמצם את תחושות אי הוודאות.

אפשר למדוד דברים רבים, כמו חום, שני מטרים מהאחר, 100 מטר מהבית, מי נדבק ומי לא וכמה מתים וכמה מחלימים. תשומת הלב מופנית בעיקר למה שאפשר למדוד. מה שאפשר למדוד אפשר "לפתור". מה שלא מדיד - נדחק הצידה

מי מסוגל היום לשבת באוטובוס או רכבת ולהישאר עם עצמו? כמה מסוגלים להימנע מלהסתכל על הטלפון רק לכמה דקות, להיות בחוסר עשייה בלי להרגיש אי נוחות? אני פוגש מטופלים רבים שמגיעים לטיפול עם רצון לחוות משהו שהוא מעבר לעשייה, משהו שיקנה להם מנוחה. מהי הכמיהה הזו למנוחה ושקט שרבים מהמטופלים מבקשים לחוות?

הרצון למצוא מנוחה אינו בהכרח שאיפה לבלות זמן באתר נופש, אלא כמיהה לעבור מדפוסי התנהגות שכולם עשייה בלתי פוסקת וחסרת מנוחה (doing) להתבוננות עמוקה יותר על המציאות ועל הנפש (being). כשאנו חיים בעשייה תמידית ובאיסוף כפייתי של מידע מהסביבה, אין לנו יכולת וזמן לחוות את עצמנו ולנתח את שפע המידע. המטפל צריך לעזור לאדם חרדתי לבלום את המרוץ הכפייתי אחרי צריכת אינפורמציה, כדי שיוכל לתפקד גם במצבים של חוסר ודאות, להקשיב לנפשו ולאפשר התבוננות עומק על המציאות.

יכולת המשחק

חוסר הוודאות בא לידי ביטוי לעתים קרובות בחוויית משחק. במשחק קיימת תופעה של אי ודאות שמביאה לסיפוק והנאה. יש סיכוי שאפסיד וישנה אי ודאות לגבי פעולותיו של הזולת. המשחקיות היא חוויה של חוסר ודאות שבתוכה יש יצירה וריפוי. בטיפול אפשר ללמוד מחדש את המשחקיות הזו גם במה שניתן לקרוא לו "אמנות השיחה". בשיחה המושתתת על משחקיות, אמון והכלה מאפשרים שתיקה והקשבה. הצורך בשליטה, כוחניות, כפייה ודעתנות נחלש. במקום חוויה של הדעה שלי מול הדעה של האחר, יש חוויה של המרחב המשחקי בין שני אנשים. בתהליך הזה המטופל לומד את כוחות הריפוי של חוסר הוודאות.

אני חש שאין לנו כבר רצון או סבלנות למשחקיות, ומה שנשאר הוא המוטיבציה להיות צודק בכל מחיר בלי לשחק. מה הכיף בזה? המון ילדים היום חווים חרדות. לעניות דעתי, הרבה מהחרדות האלו נובעות מהחוויה שלהם את עולם המבוגרים כעולם הדורש ודאות תמידית. ילדים חווים את המבוגר כאדם יודעי הכל (לכאורה), שיש לו דעה על כל דבר. כאשר המבוגר מעמיד פנים שהוא יודע הכל, זה מאוד מרגיז ילדים ומאוד מפחיד אותם. אם המבוגר יודע הכל או צריך לדעת הכל, אז גם הילד חש צורך לדעת הכל. אם המבוגר יוצר כל הזמן ודאות לכאורה, אזי הילד חש על אחת כמה וכמה צורך ליצור ודאות. הילד חווה מבוגר שלא יכול לסבול חוסר ודאות וכך הוא לומד שזה כנראה ממש מסוכן ולא בריא לא "לדעת הכל".

אני פוגש מטופלים רדופים בשל אי רצונם להתחסן, מתבגרים שחוששים שהם עלולים להידרש לשתי בדיקות קורונה בשבוע כדי להיכנס לבית ספר, מטופלים שנודו כי החליטו לא להתחסן. אני גם פוגש מטופלים שמפחדים מאוד מהקורונה ורוצים שכולם יתחסנו

מה מבקש כיום הילד מהמבוגר? הוא מבקש מבוגר שירגיש לעתים נינוח מול חוסר הוודאות, הוא מבקש מבוגר שכישלון יהיה מצב לגיטימי עבורו, שיהיה לגיטימי שהמבוגר שלפניו לא יידע הכל, מבוגר שיהיה מסוגל להתנהל בעולם בספונטאניות ויצירתיות בלי להסתמך תמיד על ודאות. הילד ירגיש שהנה "יש אדם שמראה לי שזה בסדר לחיות בחוסר ודאות ובחוסר שלמות, הנה מבוגר שמקבל את זה". האם נרצה לגדל דור של ילדים שמעמידים פנים שהם "יודעים הכל". האם גם זה לא סוג של הפרעה נפשית?

ג'סיקה בנג'מן מספרת על ילדה שמשחקת בבית בובות. לא מתחשק לילדה להכניס את "אמא" לבית בובות. המטפלת אומרת לה, "בסדר, אבל בואי נמשיך לשחק". יש את ה"לא" של הילדה וה"כן" של המטפלת והמשחק עצמו הוא המרחב שמתגבר על הניגודים של כן ולא ומרפא. האם אנו יכולים כחברה למצוא את המקום הזה בשיח בינינו? האם יש מקום שהוא מעבר לבעד – נגד, מכחיש ותומך?

אני פוגש מטופלים רבים רדופים בשל אי רצונם להתחסן, מתבגרים שחוששים שהם עלולים להידרש לשתי בדיקות קורונה בשבוע כדי להיכנס לבית ספר, מטופלים שנודו בשל החלטתם לא להתחסן. אני גם פוגש מטופלים שמפחדים מאוד מהקורונה ורוצים שכולם יתחסנו. האם נצליח למצוא את המשחקיות שיכולה להתגבר על החששות האלה?

איזון בין קור לחום

בחדר הטיפולים, אפשר לטפח את היכולת לחיות בחוסר ודאות גם דרך חיבור לרגשות. המטופל יכול להרחיב לאט לאט את חוויית הנפש שלו, לשאול את עצמו מהי נפש ומהו רגש? לחוות שהם ממשיים מאוד, וללמוד שהדברים הלא מדידים, הם הדברים המרפאים ביותר, כמו חוויית החום הנפשי, המורגש בבירור.

לעומת זאת, עולם המדידיות הוא עולם קר ומחושב. כדי למדוד מדויק ונכון, צריך לשמור על קור רוח. מעולם לא ראיתי מחשבון או מחשב שהעניק חום (או חיבוק). אפשר למדוד דברים רבים, כמו חום, או שני מטרים מהאחר, או 100 מטר מרחק מהבית, או מי נדבק ומי לא, וכמה מתים וכמה מחלימים. תשומת הלב מופנית בעיקר למה שאפשר למדוד. מה שאפשר למדוד אפשר "לפתור". מה שלא מדיד - נדחק הצידה. אין מקום לחום ולחוויה של איבוד עשתונות ומשחק. יש רק צורך לדעת הכל על כל דבר וכל אחד, כמה כל אחד חולה או בריא, ושזה יהיה רשום.

עולם הביורוקרטיה שוכן בקור. עולם המדידות נוטה לטיפוח של ריחוק וניכור, ומוליך לאובדן של אנושיות ופרספקטיבה. זה עולם שבו מתבגר לא מחוסן עלול להידרש לשתי בדיקות קורונה בשבוע על מנת להיכנס לבית ספר. לעומת זאת, בתוך עולם החיבוק, המגע האנושי, הלא נודע וחוסר הוודאות, הסיכון והיצירה, שוכן החום, הריפוי והאנושי האמיתי.

האם הפתרון הנכון הוא באמת פתרון מעולם המדידות שבו נשתכנע למשל שרק אם כולם יתחסנו, אז נוכל לחזור לשגרה. הכמיהה שלנו לביטחון ולוודאות יכולה להוליך אותנו למקום של חוסר אנושיות

עד מתי נמשיך להתמקד באובססיביות במדידות כדרך להימנע או ולהכחיש את הדברים הלא מדידים כמו למשל: שמחה, פחד, תקווה, נחת, תחושת נוכחות, אומץ, אינטימיות, מודעות עצמית וכו'. האם הפתרון הנכון הוא באמת פתרון מעולם המדידות שבו נשתכנע למשל שרק אם כולם יתחסנו, אז נוכל לחזור לשגרה. הכמיהה שלנו לביטחון ולוודאות יכולה להוליך אותנו למקום של חוסר אנושיות. החיים האנושיים הם איזון בין קור לחום, בין הדיוק המדעי והצד האנושי הפתוח ליצירה חדשה והלא ודאי. איך מוצאים אנו את האיזון בין העובדות המוצקות וחוסר ודאות?

פעם, היינו כולנו נפגשים ומשוחחים סביב מדורת האש, מביטים אחד לשני בעיניים, מתלכלכים קצת ומתמלאים בריח עשן, קמים ומוצאים מקום אחר סביב המדורה (פרספקטיבה). היום אנו לעתים קרובות מצטופפים סביב מדורה אחרת, מ(ה)דורת החדשות והתקשורת. מול מדורה זו אנו נשארים נקיים ובטוחים, אבל מרוב ישיבה גם נעשים קרים, ומול מדורה זו אנו לא באמת פוגשים את האחר אלא מתמלאים בעיקר במידע ונתונים.

אני מאחל לכולנו שניפגש שוב סביב מדורה של אש, מדורה שנוצרת מתוך חום נפשי במפגש אמיתי, מפגש שיש בו אי ודאות אבל גם קבלה של הלא נודע. סביב מדורת הנפש אנו לא חווים צורך לכפות ודאות (לכאורה) על האחר בגלל הצורך שלנו בוודאות (לכאורה). סביב מדורת הנפש נלמד כולנו לשבת יחד, גם אלה שבחרו בהליך רפואי מסוים וגם כאלה שלא, וניזכר בכוחות הריפוי האינסופיים של נפש האדם שנדחקו הצידה בתקופה זו.

ולמען הילדים, האם נרצה שהם יגדלו לתוך עולם שבו כל אדם נחשב לחולה עד שיוכח אחרת? פרופ' ג'ונתן היידט (Jonathan Haidt) שואל איזה עולם אנו רוצים להשאיר לילדינו? האם עולם שבו אנו מטפחים את נפשות ילדינו כמו נר קטן המכוסה בכוס זכוכית שיגן עליהם מפני כל משב רוח קטן המאיים לכבותם? האם אנו רוצים לטפח את נפשות ילדנו כמו נר קטן החשוף לרוח, כך שדרך המפגש עם הרוח, הנר יתחזק ויתעצם לאש גדולה ואולי אפילו למדורה רועשת שסביבה ייפגשו אנשים בחום גדול? אני אומר: די למדוד חום. אני אומר: בואו כולנו מבוגרים וילדים, בואו נקבל כוחות מהרוח!

הכותב הוא פסיכולוג קליני, Phd, עובד בקופת חולים

נושאים קשורים:  דעות,  ד"ר סיימון קוטנר,  מגיפת הקורונה,  חדשות
תגובות
02.03.2021, 17:16

כתבה חשובה ביותר. אכן צריך להכניס היגיון ושכל בריא כמענה להיסטריה ההמונית שרק מפחיתה החסינות והמוכנות להתמודדות מול אתגרי הבריאות הבאים

ההפחדה הבלתי פוסקת מן הקורונה,
הפצת תחושת המוות המאיימת עלכל מי שאינו מתחסן
המשך ללא סוף נראה לעין של סוגי סגרים שונים ומשתנים תחת גלימתה הבלתי מוגדרת של \"שעת חירום ...
האם לא הגיע העת כפי שמציג כותב המאמר - פסיכולוג קליני רגיש -לחשוב אחרת?
לנהוג כתושבי פלורידה ? ?
אני בדעה , שעל סמך הנסיון בן השנה שהצטבר בארצנו --
כשאין האנשים צונחים ברחובות...
המדינה איה בסכנה קיומית כלל וכלל...
ויש לחדול מן \"שעת החרום הקורונה-דיקטטורה \" ! !
בברכה, פרופ\' תיאו דב גולן.
.

04.03.2021, 18:57

פלורידה כ 22מיליון נפש 31,167 מתים מקורונה. מי רוצה?
לא ברור באיזו קופ\"ח עובד עמיתנו הפסיכולוג, אך בכולן יש איסוף נתונים מכלל האוכלסיה שבטיפולן, וניתן בקלות לבצע מחקר רטרוספקטיבי
כי חשוב ביותר לדעת האם אנשים עם הפרעת חרדה: נדבקים יותר, חולים קשה יותר ותמותה מוגברת מ COVID 19. מדיד.
ויתכן שישפר את היחס של כל המערכות לבריאות הנפש

אנונימי/ת
07.03.2021, 14:15

בפלורידה מתו 1.6 אחוז מאלה שנידבקו
בפלורידה השיעור הגבוה ביותר בארצות הברית של אנשים מעל גיל 65 (17%).
המחלה הזאת לא נחמדה בכלל אבל נופחה למימדי ענק עם נזק גדול להרבה אנשים , יום יבוא ונבין את זה כולנו