פרופ' גרוטו: "יש צורך דחוף להוספת מגנזיום במתקני התפלת המים"

מחסור במגנזיום במים מותפלים בישראל מעלה את הסיכוי לשבץ ולסוכרת, כך עולה ממחקר שערכו חוקרי היוזמה למחקר ומדיניות סביבה ובריאות במרכז טאוב. החוקרים מציעים להוסיף מגנזיום למים מותפלים ומוסיפים הערכה כלכלית ליתרונות שביישום הפתרון המוצע. המחקר יוצג בוועידה השנתית ה-52 למדע ולסביבה שתתקיים בשבוע הבא באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

משבר המים המתמשך שישראל סבלה ממנו במשך עשרות שנים אמנם נבלם בזכות מתקני ההתפלה, אך תופעת לוואי של אותו פתרון יצרה מחסור במגנזיום. חוקרי מרכז טאוב, מאיה שדה, פרופ' איתמר גרוטו, פרופ' נדב דוידוביץ' ופרופ' אלכס וינרב, בחנו את ההשפעות הבריאותיות והכלכליות של המחסור במגנזיום, מינרל קריטי לבריאות האדם.

במחקר נמצא כי מחסור זה מגביר את התחלואה העודפת בסוכרת מסוג 2 ובשבץ איסכמי. לפני עידן ההתפלה, המים הטבעיים סיפקו 10%–20% מצריכת המגנזיום בישראל, ואולם במים מותפלים, שהם היום כ-70% מהמים במשקי הבית בישראל, אין מגנזיום כלל.

פרופ' איתמר גרוטו, מומחה בבריאות הציבור, לשעבר משנה למנכ"ל משרד הבריאות וראש שירותי בריאות הציבור בישראל, אומר כי "המעבר לשימוש במים מותפלים גרם נזק כפול - הן ירידה בצריכת מגנזיום באמצעות מי שתייה (שהם כ-20% ממקורות הצריכה של מגנזיום) והן ירידה בכמות המגנזיום בפירות ובירקות כתוצאה מהשקיה במים מותפלים, כך שיש ירידה בצריכה של מינרל חיוני זה גם דרך התזונה". לדבריו, "אנחנו עדים לירידה בצריכה של מגנזיום כתוצאה משילוב של גורמים סביבתיים ותזונתיים ולכך יש השפעות בריאותיות. קיים צורך לקדם במהירות פעולות להוספת מגנזיום למים במתקני ההתפלה בישראל".

פרופ' איתמר גרוטו. "המעבר לשימוש במים מותפלים גרם נזק כפול"

סקר 2023 של המערך הארצי לבריאות הסביבה בנושא מגנזיום וסידן במערכות אספקת מי שתיה שפורסם לאחרונה כלל 225 נקודות דיגום שמייצגות כ-72 ישובים במועצות מקומיות וערים וכ-60 ישובים ב-26 מועצות אזוריות. בסקר נמצא כי ברוב נקודות הדיגום (כ-58%), ריכוז המגנזיום היה נמוך מ-20 מג"ל, כאשר הריכוז הממוצע של נקודות הדיגום היה 18מ"ג/ל מגנזיום.

מתוך 30 הערים הגדולות ביותר (המאכלסות כ-60% מהאוכלוסיה), בעשרה הריכוז הממוצע של המגנזיום שנמדד ב-2023 נמצא נמוך מ-10 מ"ג/ל מגנזיום, כולל שתי הערים הגדולות בישראל, ירושלים ותל אביב. ב-23 ערים הריכוז היה נמוך מ-20 מ"ג/ל.

באופן כללי נמצאו ריכוזים יותר גבוהים של מגנזיום בצפון ובמזרח הארץ, שם נמצאים פחות מים מותפלים במערכת. לעומת זאת, במחוזות דרום ואשקלון ריכוז המגנזיום הממוצע נמצא נמוך מ-10 מ"ג/ל, בשל תרומה יותר משמעותית של מים מותפלים למערכת האספקה. במחוזות תל אביב, ירושלים, מרכז וחיפה הריכוז הממוצע נמצא נמוך מ-20 מ"ג/ל.

למגנזיום תפקיד מכריע בהבטחת פעילותם התקינה של כל איברי הגוף, כולל מערכת הלב וכלי הדם, העצמות, המערכת החיסונית ומערכת העיכול. מגנזיום ממלא תפקיד גם בוויסות התכונות החשמליות של שריר הלב ובדיכוי מנגנונים דלקתיים שמונעים הסתיידות וסקולרית והתפתחות של טרשת עורקים, פקקת ואוטם שריר הלב. כמו כן, יש לו תפקיד קריטי בוויסות סידן ואשלגן ובוויסות קולטני האינסולין. ריכוז אופטימלי של סידן בתא מוביל ללחץ דם תקין ומונע בין השאר קרישי דם והסתיידות עורקים. ריכוז גבוה מדי של סידן בתא גורם להפרעה במטבוליזם התאי ולהתגברות העמידות לאינסולין, להשמנת יתר ולעלייה במקרים של סוכרת מסוג 2.

צריכת המגנזיום היומית המומלצת לנשים היא 265-315 מ"ג ולגברים 350-415 מ"ג. על פי המחקר, המחסור בצריכת מגנזיום, שמקורו בעיקר בתזונה דלה במגנזיום ובמים דלים במגנזיום, קיים בכל קבוצות הגיל והאוכלוסיה, והחסר נע בין 10 מ"ג בקרב נשים יהודיות בנות 18-44 לבין 50%-80% מחסור בקרב ערבים ויהודים בני 65 ומעלה.

מחסור ניכר נמצא בקרב נשים וגברים יהודים צעירים יחסית, בני 18-34. בקרב נשים וגברים ערבים המחסור ניכר בגילים מבוגרים יותר, 45-65. לדברי החוקרים, מדובר בממצא מדאיג משום שבני קבוצת גיל זו נוטים יותר למצבים רפואיים כמו סוכרת, המונעים ספיגה יעילה של מגנזיום.

התוצאה השלילית של ההתפלה, במיוחד בהקשר של מחסור במגנזיום, מוכרת בישראל זה זמן רב. דיונים על הוספת מגנזיום למי שתייה מותפלים בישראל החלו כבר בשנת 2004. ב-2013 נקבע בתקנות ההגנה על בריאות הציבור כי יש לבחון את המשמעות והעלות של הוספת מגנזיום למי שתייה בריכוז של 20–30 מ"ג לליטר. ועדה מקצועית שהקים משרד הבריאות לבחינת הנושא קבעה כי הפחתת התחלואה והתמותה מסוכרת מסוג 2, מחלת לב כלילית ושבץ איסכמי טומנת בחובה תועלת כלכלית רבה, וקראה להקים מתקן חלוצי להוספת מגנזיום למים. אף על פי כן, מתקנים להוספת מגנזיום למי השתייה טרם הוקמו ולא ברור אם זה יקרה ומתי.

מסנני מים ביתיים מפחיתים משמעותית את המגנזיום במים

מסקרי הבריאות והתזונה של משרד הבריאות עולה כי לא רק התפלה פוגעת בצריכת המגנזיום. הסקרים מעריכים כי כמות המגנזיום היומית הנצרכת דרך שתיית מים, בהנחה שאדם שותה כשני ליטרים מים ביום, עומדת על כ-65 מ"ג ממי ברז (לא מותפלים) וכ-56 מ"ג ממים מבקבוקים. לעומת זאת, רמת המגנזיום במים מסוננים במסננים ביתיים היא אפסית. לדברי החוקרים, נוכח היקף השימוש הנרחב במסנני מים ביתיים בישראל, העומד על כ-46% מהאוכלוסיה, מדובר בנתון מדאיג שיש להביא בחשבון כשנבחנים אמצעי מדיניות להעלאת צריכת המגנזיום באוכלוסיה.

הוספת מגנזיום תמנע מחלות ותחסוך מיליוני שקלים

החוקרים מציגים הערכות כלכליות שלפיהן הוספת 50 מ"ג מגנזיום לצריכה של אדם ליום עשויה למנוע מעל 1,000 מקרים חדשים בשנה של סוכרת מסוג 2 ומעל 100 מקרים חדשים של שבץ מוחי. מדובר בחיסכון שנתי של מאות מיליוני שקלים למערכת הבריאות. לדבריהם, החיסכון השנתי הצפוי בהוצאות רפואיות ישירות ממניעת סוכרת מסוג 2 ושבץ איסכמי, בעקבות הגדלה של צריכת המגנזיום ב-50 מ"ג ליום, נע בין 83 ל-188 מיליון שקל בשנת 2025 ובין 110 ל-253 מיליון שקל בשנת 2040. על פי דו"ח משרד הבריאות, הוספת מגנזיום למים תעלה כ-37 מיליון שקל בשנה.

פרופ' נדב דוידוביץ'. "העלויות החיצוניות של ההתפלה אינן מובאות בחשבון במלואן בתהליך קבלת ההחלטות". צילום: KhenM/ ויקימדיה

מאיה שדה, מעורכות המחקר, אומרת כי "העלאת צריכת המגנזיום של אוכלוסיית ישראל תשפר את הבריאות, תסייע במניעת מחלות קשות ותפחית את הנטל הכלכלי המוטל על מערכת הבריאות. חשוב גם ליידע את הציבור אילו אמצעים עומדים לרשותו כדי להגדיל את צריכת המגנזיום. לבסוף, כדאי לבחון הוספת מגנזיום כתנאי במכרזים להקמת מתקני התפלה נוספים, להתחיל את פיילוט משרד הבריאות ורשות המים להוספת מגנזיום למים מותפלים, ולאפשר הוספת מגנזיום למים במקומות שבהם זה אפשרי באופן מיידי".

פרופ' אלכס וינרב מוסיף: "אוכלוסיית ישראל גדלה מהר והופכת תלויה יותר במים מותפלים, הן לשימוש ביתי והן לחקלאי. לכן חשוב עוד יותר שנטפל בסוגיה זו עכשיו, במקום לבעוט בפחית במורד הדרך ולתת להשלכות הבריאותיות השליליות של מחסור במגנזיום להחריף. חשוב גם לציין שאין חיסרון בהגדלת צריכת המגנזיום של הישראלים. זה הגיוני גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה כלכלית".

פרופ' נדב דוידוביץ' מסכם: "אחד הכשלים המרכזיים בהקשר של מחסור במגנזיום במים הוא שהעלויות החיצוניות של ההתפלה אינן מובאות בחשבון במלואן בתהליך קבלת ההחלטות. כשל זה פוגע בסופו של דבר בבריאות הציבור, ובעיקר באוכלוסיות החלשות, אשר פחות מודעות לבעיה ובמקרים רבים גם אין ביכולתן להשלים את הכמות הדרושה באמצעות תוספי תזונה".