• יו"ר: פרופ' חגי לוין
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזבר: פרופ' נדב דוידוביץ'
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חברת ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, פרופ' ליטל קינן בוקר
דעות

בטיוטת חוק ההסדרים שכחו את הבעיה המרכזית של מערכת הבריאות

הרפורמה בביטוחי הבריאות הפרטיים עומדת במרכז חוק ההסדרים ל-2023 אבל העצמת שירותי הבריאות ואסדרת מערכת הבריאות הפרטית לא יוכלו להתממש ללא מתן מענה לשחיקת המקורות הציבוריים למימון מערכת הבריאות בישראל

המתנה בתורים בקופות החולים. "השיעור הנמוך של המימון הציבורי אינו רק מספר סטטיסטי אלא בא לידי ביטוי באיכות, בזמינות ובנגישות נמוכים של שירותי בריאות לציבור" (צילום: "פלאש 90")

טיוטת חוק ההסדרים לשנת 2023 אינה מותירה ספק לגבי יעד הרפורמה המרכזי בפרק הבריאות בהצעת החוק: רפורמה בענף ביטוחי הבריאות הפרטיים - הביטוח המשלים וביטוח הבריאות המסחרי.

ענף  ביטוח הבריאות הפרטי אכן רווי בבעיות: קבוצה גדולה באוכלוסיה מבוטחת בכפל ביטוחי בריאות מבלי שתוספת הביטוח תקנה לאוכלוסיה כל תועלת. שיעורי הרווח של הביטוח המסחרי גבוהים מאוד וחורגים משיעורי רווח סבירים הקיימים במערכי ביטוח אחרים. ישנה הסטה של עלות מימוש הביטוח מהביטוח המסחרי לביטוח המשלים ועוד ועוד. את מחירם של בעיות אלו משלמים משקי הבית בתשלומים עודפים לחברות הביטוח.

בעיות בביטוחים הפרטיים מוכרות וידועות וגם הפתרונות בנושא נדונו שוב ושוב בעבר, וחלקם אף יושמו - העברת שירותים חיוניים מהביטוח המשלים לסל הבסיסי, תשלום ראשון של הביטוח הפרטי על זכויות שמכוסות גם במשלים, מיסוי הביטוחים הפרטיים ועוד .

אולם, מה שלא מצוי בטיוטת חוק ההסדרים לשנת 2023 הוא הצעות להתמודדות עם הבעיה המרכזית של מערכת הבריאות כיום והיא שחיקת המקורות הציבוריים של המערכת.

בעוד המימון הציבורי בארצות OECD עומד על כ-75% מההוצאה הלאומית לבריאות, בישראל עומד שיעור זה רק על 65%. ההוצאה הציבורית לבריאות לנפש בישראל עומדת על כ-1,880 דולר למול 3,120 דולר לנפש בממוצע מדינות OECD

העובדה שההוצאה הלאומית לבריאות בישראל היא מהנמוכות בקרב מדינות OECD מוכרת וידועה (7.6% מהתמ"ג בישראל למול 8.9% בממוצע ארצות OECD). מה שפחות מוכר היא העובדה שנתח הציבורי במימון הוצאה זו הוא נמוך מאוד ביחס לממוצע מדינות OECD: בעוד המימון הציבורי בממוצע ארצות OECD עומד על כ-75% מההוצאה הלאומית לבריאות, בישראל עומד שיעור זה רק על 65%. ההוצאה הציבורית לבריאות לנפש בישראל עומדת על כ-1,880 דולר למול 3,120 דולר לנפש בממוצע מדינות OECD.

השיעור הנמוך של המימון הציבורי בישראל אינו רק מספר סטטיסטי – מספר זה בא לידי ביטוי באיכות, בזמינות ונגישות נמוכים של שירותי בריאות לציבור הישראלי: תופעת הזקנה במסדרון היא ביטוי אחד לשיעור הנמוך של המימון הציבורי בישראל. המחסור ברופאים ואחיות, תורי ההמתנה הארוכים לשורה של פרוצדורות רפואיות חיוניות, מחסור במיטות אשפוז הגורמים לשימוש האינטנסיבי במיטות האשפוז הכללי (התפוסה במיטות אלו היא הגבוה ביותר בעולם המערבי), התנאים הפיזיים והקליניים הירודים של הטיפול בנפגעי נפש, תקציב מוגבל להוספת תרופות וטכנולוגיות חדשות לסל הציבורי, זמני המתנה לניתוחים ולרופאים מומחים בקהילה בעיקר בפריפריה, כל אלה הם שיקוף של המימון הציבורי הנמוך בישראל.

מימון ציבורי גבוה מחליש את הקשר שבין קבלת שירותי בריאות ליכולת התשלום של החולה. מימון ציבורי גבוה שומר על איכותה של מערכת הבריאות וגם תורם ליעילות המערכת. הניסיון הבינלאומי מלמד ששקל מימון ציבורי מפיק יותר בריאות משקל פרטי

להיקפו של המימון הציבורי במערכת חשיבות רבה: מימון ציבורי גבוה מחליש את הקשר שבין קבלת שירותי בריאות ליכולת התשלום של החולה. מימון ציבורי גבוה שומר על איכותה של מערכת הבריאות וגם תורם ליעילות המערכת שכן הניסיון הבינלאומי מלמד ששקל מימון ציבורי מפיק יותר בריאות משקל פרטי.

מימון ציבורי גבוה גם מאפשר למערכת הבריאות להתמודד בהצלחה עם מצבי חירום כמו גל הקורונה האחרון - המשק הישראלי הפסיד בשנת 2020 כ-6% בתוצר בשל הסגרים שחלקם היה יכול להימנע אם למערכת הבריאות היו משאבים זמינים גם לשעת חירום.

סל שירותי הבריאות שבאחריות קופות החולים מהווה כ-80% מההוצאה הציבורית לבריאות בישראל. בחינה של התפתחות מקורות המימון של סל זה מלמדת שבעקבות עדכון חסר של מקדמי מחירים ודמוגרפיה (גידול והזדקנות האוכלוסיה) נשחקו מקורות הסל בכ-25% (שחיקה של כ-20 מיליארד שקל).

המשמעות של שחיקה זו היא שלקופות החולים יש כיום רק כשני שליש מהמקורות לאספקת סל השירותים שנקבע בשנת 1995 עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. שחיקה היסטורית זו היא היא הסיבה המרכזית לפגיעה בזמינות, נגישות ובאיכות של שירותי הבריאות שמקבלים תושבי מדינת ישראל בבתי החולים או בקהילה.

בשנים האחרונות נעשו אכן מספר צעדים לריסון השוק הפרטי במערכת הבריאות וחיזוקה של מערכת הבריאות הציבורית, אולם הפער שבין ישראל לממוצע ארצות OECD בהיקף המימון הציבורי נותר כשהיה.

העצמת שירותי הבריאות בישראל ואסדרת מערכת הבריאות הפרטית לא יוכלו להתממש ללא מתן מענה לשחיקת המקורות הציבוריים של מימון מערכת הבריאות בישראל. מענה זה יכול להיעשות  אם באמצעות הגדלת השתתפות תקציב המדינה במימון המערכת או באמצעות העלאת תשלומי דמי ביטוח בריאות.

פרופ' גבי בן נון, המחלקה למדיניות וניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון; לשעבר סמנכ"ל לכלכלה במשרד הבריאות

נושאים קשורים:  פרופ' גבי בן נון,  חוק ההסדרים,  מימון ציבורי,  ביטוחי בריאות,  מערכת הבריאות,  ההוצאה הלאומית לבריאות,  דעות,  חדשות
תגובות
אנונימי/ת
02.06.2022, 11:58

הביטוחים המשלימים הם, לכאורה, חלק מהתשלומים הפרטיים לשרותי הבריאות. לאור העובדה של80% מהציבור ישנה בעלות על ביטוחים משלימים והעובדה כי השימוש בהם גדול מאד, הופך אותם בפועל לחלק מהמערכת הציבורית.
מה שנותר הוא לאפשר שימוש בביטוחים אלו במערכת הציבורית , להעלות את מס הבריאות בשיעור שמשולם בפועל לביטוחים אלו ולממן את התשלומים לאותם מגזרים נצרכים , שאין ברשותם ביטוח משלים של הקופות

כל מילה בסלע!!!! גבי צודק לחלוטין. חבל שהמדיניות הממשלתית איננה משתנה….