• יו"ר: פרופ' חגי לוין
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזבר: פרופ' נדב דוידוביץ'
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חברת ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, פרופ' ליטל קינן בוקר
דעות

ד"ר מוות וקשר השתיקה בגילדת הרופאים

בתי החולים עושים את מירב המאמצים לבצע בקרת איכות, אבל עדיין ישנה סבירות גבוהה שרופא שהתנהגותו עם חוליו או עם הכפופים לו, או כפי שמתגלה לאחרונה עם נשים הנתונות לבדיקתו, עלולה להיות חבויה זמן רב. יואל דונחין על סדרת חובה לכלל הרופאים והמתמחים

ד"ר כריסטופר דאנץ'. קיבל מכתבי המלצה ממנהלי בתי החולים, שלא הזכירו מדוע הוא נאלץ להתפטר או לעזוב. צילום: הרשת החברתית

על הסדרה הזו, "ד"ר מוות", בת שמונה פרקים, למדתי מביקורת שנכתבה ב"הארץ" במדור "גלריה". הכותרת שניתנה לסקירה היתה: "רשלנות רפואית היא מונח מעודן לתיאור מעשיו" ובהמשך אף נכתב "הרופא הראשון שנידון למאסר עולם בגלל רשלנות רפואית" (לא נכון, היו לפניו). הסדרה עוסקת ברופא, ד"ר כריסטופר דאנץ', או יותר נכון באדם מופרע שסיים לימודי רפואה וגם רכש דוקטורט נוסף, אבל לא היה רופא אלא פושע ומתחזה לרופא.

המונח "רשלנות רפואית" חביב על עיתונאים בכלל ועל עורכי דין המתמחים בעשיית צדק למי שנפגע במהלך טיפול רפואי שלא עלה יפה, והפוטנציאל לתביעה מוצלחת, שתעשיר את כל הצדדים, הוא נשמת אפם לעשיית צדק. אלא לאחר שחזיתי בכל פרקי הסדרה הייתי מתקן את הכותרת בעיתון וגם מפנה את תשומת לב המערכת הרפואית להתבונן בסדרה זו אבל תחת כותרת שונה "רשלנות רפואית של המערכת הרפואית". השם שניתן לסדרה נעשה מתוך רצון למשוך צופים - מה יותר מושך מאשר "ד"ר מוות" על רקע שחור ומוזיקה נוגה. השם המתאים יותר הוא "קשר השתיקה", או "הגִילדַה", או "מי יגן על החולים".

הסדרה נאמנה לעובדות, כולל שמות החולים, סוגי הניתוח שעברו, חייו של הרופא המטורף, אשתו וילדיו ואהובותיו. הגיבורים האמיתיים של הסרט, "הטובים", הם שני רופאים שחזו בהתנהלותו של המנתח ולא הצליחו לשכנע את "הרעים" – הנהלות בתי החולים ומערכת המשפט. כל הפרטים על חייו והמלחמה נגדו מתוארים היטב בויקפדיה – ע"ע Christopher Daniel Duntsch.

כאמור, אין מדובר ברופא הראשון שנידון למאסר ולשלילת רשיון. מנתח לב ארוגנטי, שהפגין אותן תכונות אופי של "אתה בחרתני", פעל בעיר בריסטול במשך כעשר שנים החל משנת 1980 והעז לבצע ניתוחי לב מסובכים בילדים שסבלו מבעיה אנטומית מורכבת בכלי הדם שלהם. כל זאת בבית חולים שלא היה מצויד היטב וללא צוות מתאים. אלא ששיעור התמותה בבית החולים שלו היה למעלה מ-40%, בה בשעה שבבית החולים שבמרכז לונדון התמותה היתה פחות מ-2%.

גם לאחר שהעיתונות החוקרת פרסמה את שיעורי התמותה הגבוהים, גם לאחר הפגנות ההורים, הצליח צוות המנתחים להמשיך ולמשוך הורים לתינוקות שלקו באנומליה לבית החולים. סרט של ה-BBC שנגנז תיאר את המצב בבית החולים. הרופא המרדים, שפוטר בשל הצבעתו על התקלות, משוחח בסרט עם האחות הראשית שאומרת לו, "לך דבר עם ההורים, שייקחו את הילד ויברחו עימו". האם רופא, עמית למקצוע, יעשה זאת? הוא עובר לאוסטרליה ולימים זוכה בכל עיטורי הכבוד של מי שהעז לצאת נגד הקולגות שלו.

הסדרה אינה עוסקת בפרשה מן ההיסטוריה, הנאשם עדיין בכלא וייצא משם רק בשנת 2045. הוא סיים לימודי הרפואה ב-1971 ועבר עשרות בתי חולים. הוא קיבל מכתבי המלצה ממנהלי בתי החולים, שלא הזכירו מדוע הוא נאלץ להתפטר או לעזוב. הם מעולם לא דיווחו לרשויות, כמתחייב בחוק, על רופא עם שיעורי תמותה ניתוחית גבוהים במיוחד. האח הראשי בחדר הניתוח, הרואה את הנעשה, אינה זוכה להקשבה. מנהל בית החולים דואג להכנסה הכספית המלווה ניתוחים במחלקה הנוירוכירוגית, ואילו שני רופאים, הנדרסון וקירבי, הרואים מקרוב את מידת אי היכולת לנתח של הדוקטור דאנץ', נתקלים בנוקשות ובהתעלמות של מערכת המשפט (המבקשת ראיות חותכות). גם מערכת הבקרה של ההסתדרות הרפואית חוששת מהאשמת רופא על ידי חבריו למקצוע.

הרשלנות היא לכן במערכת ההגנה על חולים מפני מי שמסתנן בעורמה של פסיכופת אל בית החולים, מהלל את עצמו, ובדיבור רהוט משכנע חולים כי הוא מושיעם היחיד בעולם, ובהטלת אשמות על כל מי שמסביבו יוצר תמונה מעוותת של מציאות, אשר על אף מנגנוני בקרה מודרניים ובהסתמך על הקלישאה "רק מי שלא מנתח לא עושה שגיאות", ממשיך לנתח ולקבל חולים לפרקי זמן ארוכים המסתכמים בנפגעים בסבל ובתמותה.

בספרו הראשון של הסופר והכירורג האמריקאי אטול גואנדי, "סיבוכים", שיצא לאור בשנת 2002, מספר גואנדי על התופעה של התנהגות מוזרה או מביכה בקרב רופאים כאשר חבריו של רופא כזה אינם מעיזים או רוצים להתלונן. רופא שהיה ער לבעיה הקים מערכת אליה מגיעים רופאים לבדיקה על ידי גורם חיצוני בהמלצת הנהלות בית החולים בו הם עובדים. למרפאה הזו שהוצבה בעיירה ליד מינאפוליס, מגיע הרופא לשהייה בת שלושה ימים ובה הוא עובר הערכה גופנית ופסיכיאטרית מקיפה ובסופה גם הוא וגם בית החולים השולח מקבל חוות דעת רפואית, נקיה מהטיות בשל היכרות חברים קרובים אל המטופל. במקרה המתואר בספר, אובחן רופא שהתנהגותו עם החולים היתה מוזרה כסובל מדיכאון ולאחר טיפול הוחזר לעבודתו. המרפאה הזו נסגרה לאחר זמן.

מאשימים לא אחת רופאים ב"קשר שתיקה". מאשימים אותנו בהיותנו חברים ב"גִילדַה" המגנה על חבריה. האשמה זו מופרכת כאשר מאזינים לחוות דעת מנוגדות מצד רופאים מומחים על דוכן העד המומחה. לפתע, נעלמת האחווה ובמילים חריפות מביע רופא אחד את דעתו המלומדת על כשלונותיו ועל חוסר ידיעותיו של רופא אחר. אבל כל אלה, כאמור, בגבורה על דוכן העדים.

בתי החולים עושים את מירב המאמצים לבצע בקרת איכות, לבדוק סטטיסטית היכן נקודת תורפה, מדוע יש הבדל בתוצאות ניתוחים בין בתי חולים והיכן יש פחות זיהומים. נותנים למספרים לדבר. אבל, עדיין ישנה סבירות גבוהה כי רופא שהתנהגותו עם חוליו או עם הכפופים לו, או כפי שמתגלה לאחרונה עם נשים הנתונות לבדיקתו, עלולה להיות חבויה זמן רב.

הסדרה הזו חשובה, היא עכשווית. הסדרה נפתחת בהצהרה כי היא מבוססת על האירועים ורק חלק ממנה נועד לצורכי דרמה ומגבלות הצילום. זו סדרה שיש ללמוד וללמד את כלל הרופאים, החל משנות  הלימוד הקליני.

צחוק הגורל: מי שמשחק את הלוחם לבטיחות החולים הוא אלק בולדווין, שלחיצתו על ההדק באתר צילומים הביאה למות הצלמת והתגלה כי ההפקה כולה לקתה בזלזול בכל כללי הבטיחות.

נושאים קשורים:  פרופ' יואל דונחין,  דוקטור מוות,  סדרת טלוויזיה,  ד"ר כריסטופר דאנץ',  דעות,  חדשות,  רשלנות רפואית
תגובות
אנונימי/ת
29.12.2021, 15:38

טור מעולה! יישר כוח

אנונימי/ת
30.12.2021, 07:53

הפוך גוטה הפוך!. רופאי המוות אצלנו היו והינם דווקא הרופאים המקודמים בבתי חהולים הגדולים והמצוידים היטב. כל זאת בחסות קבלנים רפואיים מהמגזר הדתי. כמובן שמשרד הבריאות וההנהלות תומכים בהם ומעלימים עין יחד עם התקשורת וכס השיפוט של מדינת ישאל.