• יו"ר (בפועל): פרופ' נדב דוידוביץ
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזברית: ד"ר איריס רסולי
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חבר ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • חבר ועד: פרופ' חגי לוין
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, ד"ר קרן לנדסמן
מגזין

עתיד מערך האשפוז בישראל

פיתוח מערכת האשפוז בישראל קפא ב-1978 ומאז ועד עתה האוכלוסיה כמעט שילשה את עצמה. הפערים בשירותי הבריאות בין מרכז לפריפריה הולכים וגדלים, אך בניית בתי חולים חדשים בצפון ובדרום, סבור פרופ' מוטי רביד, תהיה בכיה לשנים רבות - מה בכל זאת ניתן לעשות?

מיטת אשפוז. צילום: אילוסטרציה

כאשר שורות אלו נכתבות עדיין אין ממשלה בישראל. לכן, אפשר לשוטט חופשי במחוזות הדמיון ולקוות שתקום ממשלה אשר ימצא בה מי שמערכת הבריאות תהיה חשובה בעיניו והוא, בניגוד לשני קודמיו, יתייחס לתפקיד שר הבריאות כאל משימה חשובה ולא רק כאל כמנוף למלא באמצעותו את צורכי הקהילה ששלחה אותו לפוליטיקה או כקרש קפיצה פוטנציאלי לתפקידים אחרים.

בהקדמה לדיון על מערך האשפוז אבקש, ברשות הקוראים, לשאול את השאלה הנדושה מדוע, בכל פעם שמוקמת ממשלה בישראל ומתקיים מאבק על שליטה במשרדים השונים, משרד הבריאות הוא תמיד ברירת מחדל ואיש אינו נלחם לקבלו. הרי מבחינת התקציב, זהו המשרד השלישי בגודלו, אחרי ביטחון וחינוך. התשובה ברורה. משרד הבריאות הוא משרד מקצועי מאוד. אין בו מרווח לתת ג'ובים למקורבים. האפשרות למניפולציות תקציביות כדי להיטיב עם קהלים ספציפיים אמנם קיימת אך היא מצומצמת למדי. בניגוד למשרדים הכלכליים, שם יש ביכולתו של שר להזיז הרים ולשנות מגמות, במשרד הבריאות ההתפתחות נגזרת, רובה ככולה, מגורמים אובייקטיביים ומהתפתחות הרפואה, ולפוליטיקה יש השפעה צנועה בלבד. לכן, עד היום, רוב שרי הבריאות גילו עניין מועט בקידום הרפואה ובפיתוח מערכת האשפוז. הגורם השולט העליון היה ונותר משרד האוצר.

לכן, אין תמה שפיתוח מערכת האשפוז קפא למעשה ב-1978 (מועד פתיחת בית החולים וולפסון בחולון). מאז ועד עתה אוכלוסיית ישראל גדלה כמעט פי שלושה (3.9 מיליון ב-1978, 9.3 מיליון בסוף 2020) ואילו למערך האשפוז הכללי נוספו כמה מאות מיטות בבתי החולים הקיימים ונבנה בית חולים חדש אחד בלבד, "אסותא-אשדוד" (350 מיטות).

ככל שהפרמטר של שיעור מיטות האשפוז ל-1,000 נפש הוא מדד גס, עדיין, בהסתכלות השוואתית, אפשר ללמוד ממנו על מצבה של מערכת האשפוז שלנו. כאשר כוללים במדד רק מיטות אשפוז בבתי חולים כלליים, היו בישראל, בראשית המילניום, 2.3 מיטות ל-1,000 נפש (לעומת 3 במדינות אירופה). מאז, השיעור נמצא בירידה מתמדת, כיום כ-1.76 בלבד.

בפרסומים רשמיים מובאים מספרים שונים כיוון שנספרות גם מיטות שיקום ומיטות כרוניות אחרות בבתי חולים כלליים. יתרה מזאת, החלוקה אינה שוויונית בצורה קיצונית. הפערים בין המרכז לבין הצפון והדרום הם קיצוניים וגדולים בהרבה לעומת הצפוי עקב ריכוז רפואה שלישונית במרכז.

הפערים בזמינות ובאיכות שירותי האשפוז בין מרכז לפריפריה (גיאוגרפית וכלכלית) גדלים והולכים ככל שהכלכלה הקרויה ניאו-ליברלית שולטת בכיפה

בתחומים חיוניים רבים, במיוחד אונקולוגיה, עיניים, סוגי כירורגיה, תת מקצועות של רפואה פנימית, אורתופדיה ואורולוגיה, לתושבי הצפון והדרום נגישות מעטה, תורים ארוכים ופערי איכות מקצועית משמעותיים לעומת המרכז.

בארץ קטנה כשלנו הפערים האלה אינם מחויבי המציאות. הם, במובהק, תוצאה של תכנון לקוי, השתלטות שיקולים כלכליים והזנחה מוחלטת של עקרונות מדינת רווחה. בהסתכלות לאחור, הפערים בזמינות ובאיכות שירותי האשפוז בין מרכז לפריפריה (גיאוגרפית וכלכלית) גדלים והולכים ככל שהכלכלה הקרויה ניאו-ליברלית שולטת בכיפה.

אין הסכמה וככל הידוע אין נתונים אמינים שיאפשרו לחשב את הנדרש והרצוי מבחינת היקף מערכת האשפוז. הדרישה להגדלת המערכת מתבססת על הגידול באוכלוסיה (שהוא הגדול ביותר בעולם המערבי, כ-1.7% בשנה), על הזדקנות האוכלוסיה (שיעור בני 65+ היה 11% ב-2000 והוא 12% כיום) ועל הההתפתחות הטכנולוגית של הרפואה המאפשרת טיפולים חדשים.

השירות האמבולטורי ועינויי ההמתנה למומחים ולבדיקות

מצד שני, ככל שהטלה-תקשורת משתכללת והרפואה האמבולטורית רוכשת מיומנויות ויכולות חדשות, נפתחות אפשרויות להקטנת ההזדקקות לאשפוז ולשחרור מוקדם של המאושפזים ולכן להקטנת משך האשפוז. יש הטוענים כי שני גורמים אלה יש ביכולתם לאזן את הצורך בתוספת מיטות. כאמור, אלה שיקולים תיאורטיים שעדיין אין מאחוריהם נתונים אמינים שיאפשרו חישוב כמותי של הצרכים בעתיד הנראה לעין.

המתנה בתורים בקופות החולים (צילום: "פלאש 90")

התפתחות השירות האמבולטורי בשנים האחרונות מאפשרת הקטנה מסוימת בהזדקקות לאשפוז. תיאורטית, הרוב המוחלט של הבירורים האבחנתיים יכול להתבצע במרפאות. אך אליה וקוץ בה: המערכת האמבולטורית עמוסה, התורים לייעוץ מקצועי והתורים לבדיקות השונות ארוכים יותר יוותר. לכן, אף שתיאורטית ניתן להשלים כמעט כל בירור ללא אשפוז, עדיין אין מנוס מאשפוז לעתים קרובות כדי להגיע לאבחנה בזמן סביר ולא להחמיץ את נקודת האל-חזור בטיפול.

חולים הזקוקים לאבחון נתונים לעינויי המתנה למומחים ולבדיקות. לא פעם טיפול הופך מורכב יותר עקב העיכוב בהשלמת הבירור. נכון להיום, המערכת האמבולטורית אינה ערוכה לקחת על עצמה את תוספת העומס שנועדה למנוע או לקצר אשפוזים. זאת ועוד, כדי לשחרר חולים מוקדם ולהמשיך טיפול בבית (אשפוז בית) נדרש כוח אדם רפואי וסיעודי נוסף, שאינו קיים במערכת.

למרות פיתוח נמשך של טכנולוגיות בתחום טלה-רפואה, עדיין בעתיד הנראה לעין לא יהיה מנוס אלא להגדיל את הקיבולת לאשפוז מטופלים בבתי חולים כלליים

בקופות החולים נעשו לאחרונה נסיונות להכשיר סגל מצומצם למשימות אלו. בקנה מידה קטן ולמקרים נבחרים השיטה ניתנת ליישום אלא שלנוכח המחסור הקיים בסגל סיעודי ורפואי, לחלופה זו לא תהיה השפעה משמעותית על עומס האשפוז. נראה לכן, כי למרות פיתוח נמשך של טכנולוגיות בתחום טלה-רפואה, עדיין בעתיד הנראה לעין לא יהיה מנוס אלא להגדיל את הקיבולת לאשפוז מטופלים בבתי חולים כלליים.

שיפור התחבורה ולא בניית בתי חולים בכל עיר

משרד הבריאות מודע לצרכים העתידיים. קיימות תכנית עקרוניות להגדיל את מספר המיטות. יש כוונה לבנות בתי חולים נוספים. כעת מתקיימים דיונים ותכנון ראשוני לבניית שני בתי חולים, האחד בנגב והשני בקריות. בשני המקרים, אם התכניות תתממשנה זו תהיה שוב בכיה לשנים רבות, בזבוז משאבים עצום לעומת תועלת מעטה, אם בכלל.

"הדוגמה של בית החולים אסותא אשדוד היתה צריכה ללמד לקח חשוב אך המסקנות לא הוסקו". צילום: דוברות בית החולים

ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. בעיות התחבורה מגדילות בצורה בלתי סבירה את זמן ההגעה לבתי חולים אף שהמרחקים קטנים מאוד לעומת המקובל בארצות מפותחות. הפתרון העקרוני לבעיית התחבורה לבתי החולים הוא בשיפור התחבורה ולא בבניית בתי חולים בכל עיר.

אם נדרשת תוספת לאשפוז, יש להוסיף מחלקות או מכונים בבתי חולים קיימים. בניית בית חולים חדש תדרוש הקמת תשתיות שעלותן כיום גבוהה מאוד ותדרוש כוח אדם שאינו קיים במערכת

כיוון שההשפעה של תכניות פיתוח התחבורה הציבורית תבוא לידי ביטוי (אם בכלל) רק בעוד שנים רבות, אפשר בינתיים לבנות מסלולי אמבולנסים בין מרכזי ערים לבתי החולים בסביבה כך שזמן ההגעה יתקצר. המרחק מקריית ביאליק לבית החולים רמב"ם הוא כ-15 ק"מ. מסלול מהיר לאמבולנסים יאפשר הגעה תוך 12 דקות. בניית מיון קדמי בקריית ביאליק, תקשורת טובה ובלתי מופרעת לבתי החולים בחיפה ושני מסלולי אמבולנס יעלו פחות מעשירית מעלות בניית בית חולים. אם נדרשת תוספת לאשפוז, יש להוסיף מחלקות או מכונים בבתי חולים קיימים. בניית בית חולים חדש תדרוש הקמת תשתיות שעלותן כיום גבוהה מאוד ותדרוש כוח אדם שאינו קיים במערכת.

הדוגמה של בית החולים אסותא אשדוד היתה צריכה ללמד לקח חשוב בנושא זה אך המסקנות לא הוסקו. במקום לשפר את התחבורה ממרכז אשדוד לבתי החולים ברזילי וקפלן ולחזק אותם, בנו באשדוד בית חולים. הסגל גויס מבתי החולים שבסביבה ויצר בהם מחסור. בית החולים גרעוני במימדים מבהילים ולכן פעילותו הראשונית צומצמה. כעת, בהדרגה, עקב בצד אגודל, בית החולים מתחזק.

המפעל העצום שגרם סיפוק וגאווה לתושבי אשדוד לא שיפר את בריאותם. יש כיום באזור שלושה בתי חולים העושים עבודה של שניים בעלות גדולה. אם ייבנה בית חולים בקריות, ייווצר מחסור בכוח אדם באזור הצפון שממילא אינו עשיר במיוחד. יש מחסור אמיתי באמצעי אשפוז וברפואה שלישונית בצפון. יש בתי חולים קיימים העושים עבודה מצוינת יחסית לאמצעים העומדים לרשותם. צריך לפתח אותם ולהגדיל אותם ולפתח אליהם תחבורה מהירה. לא צריך לבנות בית חולים בכל עיר רק כי הפקקים אינם מאפשרים לחולים להגיעה לבית החלים האזורי.

אין בנגב עיר שתוכל לתמוך בבית חולים שלישי. בית חולים אינו יכול להתקיים "באמצע הדרך" הוא זקוק לתשתיות של עיר, לתחבורה ציבורית טובה לסגל, למבקרים, למטופלים במרפאות, לספקים

בנגב, המצב חמור לא פחות מאשר בצפון. חסרות מיטות אשפוז אך יותר מכך חסרה זמינות של רפואת מומחים ואמצעי דימות. בבאר שבע יש מרכז רפואי שלישוני גדול ובאשקלון יש בית חולים גדול. לשניהם פוטנציאל להוסיף ולהתפתח, בכמות ובאיכות. אין בנגב עיר שתוכל לתמוך בבית חולים שלישי. בית חולים אינו יכול להתקיים "באמצע הדרך" הוא זקוק לתשתיות של עיר, לתחבורה ציבורית טובה לסגל, למבקרים, למטופלים במרפאות, לספקים. הסגל, העובד שעות ארוכות יותר מאשר בכל מערכת בישראל, אינו רוצה לבלות עוד שעות בנסיעה לבית החולים והביתה. בסמוך לבית חולים צריכים להיות מוסדות חינוך ותרבות, אחרת לא יהיה סגל איכותי. אלו אך מקצת הדרישות. בית חולים אינו יכול לפעול "במדבר", תרתי משמע.

המרחק הממוצע של תושבי ישראל ממקום המגורים או העבודה לבית החולים הקרוב הוא הקטן ביותר בעולם. זמן ההגעה, לצערנו, מתארך יותר ויותר בגלל הכשלים של מערך התחבורה. בנית בתי חולים חדשים תחת כל עץ רענן תיצור בעיות רבות ולא תפתור את מצוקת האזרחים הנזקקים להגיע לבית חולים. בעיות תחבורה יש לפתור על ידי תכנון תחבורה ולא על ידי בניית בתי חולים.

הכותב הוא מומחה לרפואה פנימית ולמינהל רפואי, הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב

נושאים קשורים:  פרופ' מוטי רביד,  מערך האשפוז,  מחסור במיטות,  אסותא אשדוד,  חדשות,  מגזין,  בריאות בפריפריה,  תחבורה ציבורית
תגובות
אנונימי/ת
11.06.2021, 09:50

נו נבנה כבישים ותמשיך למלוך על המחלקה הצפופה שלך ותקבל בשרפ את החולים

אנונימי/ת
11.06.2021, 11:38

נקווה ששר הבריאות הבא יקרא את הדברים

אנונימי/ת
11.06.2021, 11:39

פרשת השוחד של ליצמן מזעזעת.
הוא בעצמו והאדמו\"ר מגור, צריכים ללכת לכלא !!!לא לעצור בעוזרי השר\". הם לא עושים כלום על דעת עצמם

אנונימי/ת
11.06.2021, 18:53

הדברים מעניינים ומעוררי מחשבה. עם זאת, לבית החולים \"סורוקה\" יש מחלה ייחודית שלא קיימת היום לא בצפון ובטח שלא במרכז, והיא היעדר התחרות. ייתכן ומרכז רפואי שני בנגב (אשקלון ואשדוד אינם הנגב) ישפר בעיה זו.

אנונימי/ת
11.06.2021, 21:45

עצרתי ב\"ניאוליברלית\"
ישראל היא עדיין שיטהול סמי-קומוניסטי עם תכנון ריכוזי של רוב הענפים. די כבר לפרופגנדה הזאת אין דבר כזה \"ניאו ליברלי\" זה מילת גנאי השמאל הכלכלי המציא.
שאר המאמר סה״כ סביר ויש בו כמה נקודות נכונות.

אנונימי/ת
12.06.2021, 11:49

לא די בבניית מחלקות בבתי חולים קיימים צריך גם לשפר את השרותים בבית החולים עצמו. לא מעט מטופלים ממתינים מספר ימים לבדיקת CT באשפוז. בתכנון נכון ניתן להוציא אותם בבוקר לביצוע הבדיקה במרכז אחר (פרטי/שייך לקופה) ולחזור בזמן עם הדיסק לביקור ערב.

אנונימי/ת
12.06.2021, 21:50

אין קשר בין טענה לטענה. ניתן גם להגדיל את מספר הסטודנטים לרפואה, וליצור עתודת רופאים טובים,ובמקביל גם לפתוח בתי חולים בפריפריה. וכמובן מענקים כלכלים שיצרו תמריץ למעבר רופאים מהמרכז לפריפריה

אנונימי/ת
12.06.2021, 22:33

ראשית , המחלה העיקרית של מערכת הבריאות היא לא היעדר תקציבים אלא פיזורם הלא יעיל , הייתי אומר אף ההרסני , בין גורמים שניגוד האינטרסים שלהם מובנה בתוך המערכת. בארץ קטנה כמו שלנו , הנדרשת מדי פעם לגייס את מערכת האישפוז לסטטוס של חירום , חייבים כל בתי החולים להיות מנוהלים על ידי רשות אשפוז לאומית , עם סטנדרט גבוה ושופע . במקביל - יש להוציא את קופות החולים מתפקיד הרגולטור ולהשאירן כספקיות שירות או ספקיות של ביטוחי בריאות כאשר אין קשר בין הפונקציות . מאחר והמערכת האשפוזית רובה אמורה לעסוק בחולים קשישים צריך להנגיש את המערכת לאוכלוסיה הקשישה. צריך להכניס לבית החולים \" הוספיטליסטים\" , שזה סוג חדש של רופאי בית חולים שמיומנים בעבודת בית חולים , בעיקר במחלקות הפנימיות והגריאטריות , כמקצוע של קריירה , פול-טיימרס . הם יהיוו עמוד השדרה של הרפואה האשפוזית לחולים המרוכבים . בניגוד ל1978 , רוב הבירור האבחנתי והמעקבים על חולים שבעבר נזקקו לאשפוז יכול היום להיעשות על ידי הרפואה האמבולטורית. זו הסיבה שהצורך באשפוזים ירד ושהאשפוזים התקצרו. בזמנו היינו מאשפזים אדם החשוד במחלת גרייבס לשבוע וחצי בפנימית , היום אין בכך כל צורך , כמובן. חסר מימשך שיחבר בין בתי החולים למרפאות הקהילה . בנושא הזה ניתן לפתח ווריאנט אפקטיבי של אחיות קשר . ובתי חולים חדשים - אפשר גם אפשר לפתוח אך ביוזמות פרטיות , כסף פרטי עם קהל מאושפזים מארצות חוץ