בתקופה שבה מאות אלפי אנשים נשלחים לבידוד לאחר שנתגלו בבדיקות מאומתים לנגיף הקורונה, רבבות מטופלים במחלקות אטומות ומסוגרות ובזמן שנעשים מאמצי על ברחבי העולם למנוע את שרשראות ההדבקה ומומחים שונים מצביעים על נשאי-העל כמטרה הכרחית למיגור המגיפה, מעניין לחזור אל סיפורה הבלתי ייאמן של מרי מאלון, הידועה כ"מרי מוכת הטיפוס" וכמי שנחשבה לנשאית העל נטולת התסמינים הראשונה בהיסטוריה.
"דוקטורס אונלי" מביא את סיפורה של "מרי מוכת הטיפוס" שהתפרסם בכתב העת Annals of Gastroenterology.
מרי מאלון (Mary Mallon) נולדה באירלנד ב-1869 והיגרה לארה"ב ב-1883. היא הועסקה ב-1906 כטבחית על ידי בנקאי אמיד מניו יורק בבית הקיץ שלו בלונג איילנד. מ-27 באוגוסט ועד 3 ספטמבר, שישה מתוך 11 בני הבית חלו בטיפוס.
באותו זמן, הטיפוס היה קטלני ב-10% מהמקרים ופגע בעיקר באוכלוסיות חלשות בערים הגדולות. מהנדס הסניטציה שמינתה המשפחה, ג'ורג' סובר (Sober), סבר בתחילה שהזיהום נגרם על ידי אכילת צדפות אך התברר שהאשם לא היה בזאת כי לא כל מי שחלה אכל מהצדפות. סובר ערך חקירה אפידמיולוגית מהירה של החולים בסביבת הבית, כולל של הטבחית מרי שהציגה מקרה קל מאוד של טיפוס אך המשיכה, כך התברר בהמשך, לשאת את החיידק, לזהם את סביבתה והיוותה איום בריאותי על האנשים בקרבתה.
סובר עקב בעקשנות, החל ממרץ 1907, אחרי מרי שהמשיכה לעבוד במנהטן וגילה שהיא מפיצה את החיידק Salmonella typhi. נסיונותיו להשיג ממנה דגימות צואה, שתן ודם עלו בתוהו וכל אימת שפנה אליה, היא גירשה אותו. בהמשך גילה שמרי עבדה אצל שמונה משפחות - שבע מהן סבלו מטיפוס ול-22 אנשים היו תסמינים וחלקם אף מתו. לבסוף, פתר סובר את התעלומה והפך לכותב הראשון שתיאר "נשאית בריאה" של טיפוס בארה"ב. את תוצאות מחקרו פרסם ב-15 ביוני 1907 בכתב העת JAMA.
בהיותה בבידוד ממושך תבעה מרי את משרד הבריאות האמריקאי אך הפסידה בתביעה ונאלצה להמשיך לחיות בבידוד במשך שנתיים. במהלך תקופה זו, 120 מתוך 163 דגימות צואה שלה היו חיוביות. כל התרופות והטיפולים שקיבלה לא הועילו
באותה שנה, כ-3,000 תושבי ניו יורק נדבקו בטיפוס, החיסון נגד טיפוס פותח רק ב-1911 ולא היה קיים טיפול אנטיביוטי עד לשנת 1948. משום כך, היה צורך לרסן את מקור ההפצה. לאחר שגייס את תמיכתה של מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק, רופא בליווי משטרתי כפה על מרי לתת דגימות ואכן, חיידקי סלמונלה טיפי נמצאו בצואה שלה, היא הואשמה כאחראית למחלתם של מאות אנשים והועברה מיד לבית החולים ריברסייד באי סמוך למנהטן, שם שהתה בתנאי בידוד.
בידוד חיידק הסלמונלה
הרבה לפני שהחיידק הגורם למחלת הטיפוס התגלה בשנת 1880, קארל ליברמייסטר הניח שהמחלה נגרמת על ידי מיקרו-אורגניזם. הוא וצוות המחקר שלו ניסו להראות שהתפשטות המגיפה קשורה לזיהום מי שתייה על ידי צואה של חולי טיפוס. גם הרופא האנגלי ויליאם באד (Budd), שהתעניין בכולרה וקדחת המעי, הראה ב-1873 שטיפוס יכול לעבור באמצעות רעלן שנמצא בצואה ושזיהום המים על ידי צואת חולים גרם להתפשטות המחלה.
רופאים ומדענים רבים ניסו ללמוד על המיקרו-אורגניזם שגורם למחלה ונתקלו בקשיים רבים בבידוד החיידק. קארל ג'וזף אברת' (Eberth) גילה ב-1879 את החיידק בבלוטת לימפה בטנית ובטחול. תגליתו אושרה על ידי בקטריולוגים מאנגליה וגרמניה, כולל רוברט קוך.
החיידק נקרא סלמונלה על שם דניאל אלמר סלמון, פתולוג וטרינרי אמריקאי שהיה אדמיניסטרטור בתכנית המחקר USDA, למרות שמדענים רבים תרמו לחקר החיידק. מנגנון ההדבקה של החיידק וקיומם של נשאים ללא סימפטומים התגלו מאוחר יותר.
הרופאים הציעו למרי להסיר את כיס המרה
בחזרה למרי. ב-1909 בהיותה בבידוד ממושך היא תבעה את משרד הבריאות האמריקאי אך הפסידה בתביעה ונאלצה להמשיך לחיות בבידוד במשך שנתיים. במהלך תקופה זו, 120 מתוך 163 דגימות צואה שלה היו חיוביות. כל התרופות והטיפולים שקיבלה, ביניהם הקסמתילאנמין, תרופות משלשלות, אורוטרופין ושמרי בירה, לא הועילו ורופאיה הציעו לה להסיר את כיס המרה אך היא כמובן סירבה.
ב-1910, נציב בריאות חדש פעל לשחרורה מהבידוד שנכפה עליה ואף סייע לה למצוא עבודה במגבלה אחת: כעוזרת בית ולא כטבחית. מרי שוחררה אך לא מילאה את תנאי ההסכם והחלה לעבוד שוב במטבחים של מעסיקים שלא הכירו את סיפורה ובכך המשיכה להפיץ את המחלה. כטבחית בבית היולדות Sloane במנהטן, היא הדביקה בתוך שלושה חודשים לפחות 25 אנשים, כולל רופאים ואחיות, ושניים מהחולים מתו.
בעודה עוברת אינספור בדיקות היא רק חלמה על היום שבו תוכל לחזור למטבח ולבשל. מאלון הפכה למעשה לקורבן של חוקי הבריאות, של העיתונות ומעל לכל של רופאים שהיה להם זמן רב לערוך בה ניסויים אך לא היה להם רגע פנאי לדבר עם החולה
הפעם היא הוכנסה בכפייה לבידוד על אותו אי סמוך לניו יורק לתקופת זמן כוללת של 26 שנה (!) עד ליום מותה. בבוקר חג המולד 1932, שליח שנכנס לחדרה מצא אותה על רצפת ביתה משותקת. היא עברה שבץ, איבדה את היכולת ללכת ובמשך שש שנים מהאירוע טופלה בבית החולים ריברסייד עד למותה בנובמבר 1938.
גופתה של מרי נקברה במהירות הבזק בקבר שנקנה ויועד לשם כך בבית הקברות סנט ריימונד בברונקס. ניתוח של שרידי הגופה הראה שהיא הפרישה חיידקים מאבנים בכיס המרה ומכאן החל דיון מה היה קורה לו היתה מסכימה לניתוח להסרתו. כמה מהחוקרים קבעו שכיוון שניתוח גופתה לא נערך מיד לאחר המוות, היתה זו לא אחרת מאשר אגדה אורבנית שהופצה על ידי מרכז הבריאות של אויסטר כדי למנוע טענות נגדו.
מאז המקרה כונתה הטבחית ממנהטן "מרי מוכת הטיפוס" (Typhoid Mary), סיפרו עליה בדיחות, פורסמו קריקטורות שלה בעיתונים ובסופו של דבר המונח "מרי מוכת הטיפוס" הופיע כערך במילונים רפואיים במשמעות של נשאות מחלה.
קורבן של חוקי בריאות הציבור
מרי מאלון מוזכרת פעמים רבות בדיונים העוסקים בחוקי בריאות הציבור. עקשנותה והאופן שבו המדינה כפתה עליה את סמכותה העניקו לה מעמד מיוחד בהיסטוריה של הרפואה. אך יש לזכור, מעולם לא ניסו להסביר לה את משמעות היותה נשאית ובמקום לגרום לה להבין שהיא גורם סיכון, המדינה כפתה עליה בידוד והפכה אותה למעשה לחיית מעבדה.
בעודה עוברת אינספור בדיקות היא רק קיוותה וחלמה על היום שבו תוכל לחזור למטבח ולבשל. מאלון הפכה למעשה לקורבן של חוקי הבריאות, של העיתונות ומעל לכל של רופאים שהיה להם זמן רב לערוך בה ניסויים אך לא היה להם רגע פנאי לדבר עם החולה.
המקרה של מרי הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו מערכת בריאות מייצרת תגובות חברתיות לנשאים של מחלה, שעלולות להיות נגועות בדעה קדומה. סיפורה של מי שכונתה "מלוכלכת" ו"מצורעת" יכול ללמד אותנו לקח מוסרי על האופן שבו יש להגן על חולים ואיך אפשר להגן מפני מחלה.
וחומר למחשבה: האם מרי מאלון היתה סמל לאיום על חירות הפרט או קורבן הכרחי למען בריאות הציבור? התשובה לשאלה היא ללא ספק - איזון. הרי מרי בסך הכל רצתה להיות טבחית טובה. עד שמתה, אגב, התגלו בניו יורק יותר מ-400 נשאים בריאים של טיפוס. אף לא אחד מהם אושפז בכפייה בבידוד.