• יו"ר: פרופ' חגי לוין
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזברית: ד"ר איריס רסולי
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חבר ועד: פרופ' נדב דוידוביץ
  • חבר ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, ד"ר קרן לנדסמן
דעות

עם השנים, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להיות רופאה

היומיום בחזית, מול אנשים במצבים הכי קשים, כשאני לא באמת יכולה לעזור, הוליד אכזבה נוראית מעצמי ומהמערכת. הטקסט הזה מוקדש לרופאים שאיבדו כמוני את הדרך, ובחרו לסיים את חייהם. הוא מוקדש להנהגה שלנו, שנותנת למצב הזה להימשך

"המתח, העול של האחריות, החרדה שלא אדע מה עושים, הם מתישים, הם שורפים בבשר. הם עדיין מעירים אותי לפעמים מסיוטים שבהם אני בתורנות לא נגמרת ונקראת מחולה לחולה ולא מצליחה לעזור לאף אחד"

עם השנים, הפכתי כתובת לאסונות פרטיים, קטנים, של היומיום. אנשים שאני לא מכירה מתקשרים אלי בשעות שלא כיף להכיר. בכל פעם שאני רואה מספר חדש ולא מזוהה בנייד שלי, אני נושמת עמוק לפני השיחה, כי אני יודעת שאחרי הגמגום הראשוני של לוודא שהגיעו אל הד"ר שחיפשו ואם יש לי דקה, הם בדרך כלל יתחילו לבכות. או לצחוק. מייאוש. או לירות באיפוק מנותק צרורות של פרטים קליניים יבשים על אדם שהם מאוד אוהבים, שלא יכול לדבר כעת בשביל עצמו.

אז את שומעת – אומר הקול – בעלי, הוא נסע על אופנוע לפני שבועיים ונדרס. הוא לא מתעורר מאז. ואני תמיד שואלת אם יש ילדים בבית ובני כמה הם, ואם יש עזרה בבית ועד כמה אפשר לסמוך עליה, ואם צריך סיוע להסביר לילדים מה קורה. אם הקול הזר בצד השני לא בכה עד השאלה הזו, זו הנקודה שבה אני שומעת את הדמעות.

אם זה לא הבעל, זו האישה, או האמא או האבא, האח, או החבר הכי טוב מהצבא. ואם זו לא תאונת דרכים (ורוב הפעמים זו כן תאונת דרכים, או בגירסה החדשה, מפגש עם קורקינט חשמלי), אז זה שבץ. תאונת עבודה. פציעת קרב ישנה. גידול מוחי. אף אחד לא מתקשר לספר לי על משהו שמח שקרה לו בחיים.

כשהלכתי לבית ספר לרפואה, לא חשבתי על האפקט המתמשך של להיות עם אנשים בעיקר ברגעים הכי קשים בחיים שלהם. לא חשבתי איך ירגיש להיות זו שבעיקר מאכזבת אותם, כי אני לא פותרת להם את הבעיות. לא חשבתי איך זה לעבוד במערכת שנותנת לך ביצה קשה מלפני שלושה ימים וגבינה לבנה  כשאין לך זמן לארוחת ערב, בתורנות של 26 שעות, בזמן שבדלת חדר הרופאים עומדים אנשים במצוקה ולא מרפים, וכולם צודקים, אבל לא מרפים.

הטקסט הזה מוקדש לקולגות היקרים שאיבדו גם הם את הדרך ובחרו לצערי הרב לסיים את חייהם. כתבתי אותו לפני שני המקרים האחרונים, ולפתע נוספו לנו עוד. והוא מוקדש להנהגה שלנו, שנותנת למצב הנוראי הזה להימשך. תזכרו, אתם שם למעלה – גם הרופאים שמטפלים בכם בפרוטקציה ובחדרים פרטיים לא יצליחו לעשות את זה בלי מערכת שלמה של צוות רפואי שנותן את החיים שלו יחד איתם.

מי זה "טביעה אשקלון"? 

עם השנים, נוספו לי המון אנשי קשר חדשים בנייד. כשאני מחפשת את אמא שלי וכותבת "אמא", עולות לי באוב עשרות אמהות. אמא של סשה, שנפצע בצוק איתן. אמא של חגי, תאונת אופנוע, 2015. אמא של חאלד, תאונת עבודה, 2017. כשאני מחפשת "אבא", מגיעים אבא של רומי, מכות מבן הזוג, 2018. אבא של יונתן, מנת יתר, 2016. אבא של רועי, שנפטר בינתיים.

למדתי שאני לא מצליחה לזהות אותם בהמשך אם אני רושמת רק את השם שלהם, בלי הקשר למטופל שלי – שירין, אמא של מוחמד, תאונת דרכים. יניב, אבא של תום, התחשמלות. כי עם השנים, זה הפך ממטופלים בודדים לעשרות, למאות, בטח כבר לאלפים, שיצא לי לראות.

פעם הייתי גאה שאני זוכרת את השמות ותאריכי הלידה והתחביבים של כל המטופלים שלי. עם השנים, הבנתי שאני טובה בעיקר בלשכוח. לפגוש ברחוב מטופל שלא ראיתי שנתיים, לפרוש ידיים לחיבוק ולומר לו מכל הלב, כמה טוב לראות אותך פאדי – רק כדי לראות את הפרצוף שלו מתעוות באכזבה ולשמוע אותו לוחש, אבל אני לא פאדי. אני מוחמד. פדיחה שלא מהעולם הזה.

עם השנים, אין יום שאני לא חושבת בו על מטופלים שטיפלתי בהם,  גם מאוד מזמן. אם הם לא עולים לי בראש מעצמם, הם מגיחים פתאום מצג הטלפון.

את בעיית הזיהוי, אגב, פתר קולגה שלי באופן אחר. הוא מוותר מראש על השמות. במו עיני ראיתי את איש הקשר שלו "טביעה אשקלון", כי העביר לי את המספר שלו לייעוץ, ואני התקשרתי לטביעה אשקלון בתקווה שיגיד את שמו לפני שאצטרך לשאול, ושיספר לי מי טבע – הוא או קרוב אליו, כי הפרטים שנמסרו לי, כאמור, היו קצת מטושטשים.

שנה של סטאז', חמש שנות התמחות, שנת הפסקה, שנתיים כבכירה במערכת, וההחמרה במצב במערכת הבריאות ניכרת משנה לשנה. אין לי כבר ציפיות, אבל הידיעה שכולנו נצטרך יום אחד את מערכת הרפואה הזו, שאני רואה מבפנים, במערומיה, כמעט שיתקה אותי

עם השנים, הפכתי לאמא. חסרת שינה מדאגות ואינהלציות ליליות ומסעות גירוש מפלצות עם פנס מתחת למיטה, אני נאחזת במהלך היום בתמונות מהגן כי הגעגוע אל הילדים כשהם לא איתי כל כך חזק. ואז אני רוצה להחזיר אותם לשם, ברגע שהגן נגמר, כששניהם שוכבים צורחים על המדרכה ליד האוטו כי כל אחד רוצה לשבת בצד של השני עד שמעבירים כל אחד לצד של השני ואז שוב כל אחד מהם רוצה לשבת בצד השני של השני ואיכשהו זה תמיד נגמר בזה שאני קונה להם גלידה ובוהה בשני זבי חוטם עם שאריות של דמעות וחיוך של ניצחון מורחים על החולצה החדשה ועל הריפוד של האוטו את כל מה שנמס מהגביע – וחושבת כמה שקט היה לי בשעות הפנאי שלי פעם כשהם עוד לא היו. ואז עצוב לי לחשוב שפעם הם עוד לא היו, כי איך אפשר לדמיין את החיים בלי האהבות האינסופיות האלו שמסתובבות לך בין הרגליים ואוחזות לך בלב.

לראות הורים אבודים מול ילד פגוע קשה, ילד בן 20 או בן 40, כשהחלומות של פעם על מה יהיה ואיך יגדלו מנופצים ומחוללים והעול של מי ידאג להם בהמשך נוכח כל שנייה, בלי מילים, או לראות ילדים אבודים מול הורים פגועים קשה, לא משנה אם ההורה בן 35 או 90, ופתאום הילדים, בין שהם בני 17 או 70, צריכים להתעסק במי יחליף לאבא חיתול. כל המפגשים האלה, עם השנים, במקום שאתרגל, הופכים למטלטלים הרבה יותר.

שרים וסלבס במחלקות יוקרה

עם השנים, אני כבר לא בטוחה שאני מסוגלת להיות הרופאה שציפו ממני להיות. במחאות הרופאים מדברים הרבה על שחיקה נוכח שעות העבודה הארוכות מיממות בהתמחות הממושכת, האלימות נגד צוותי הרפואה, העומס הנוראי במחלקות. כל אלה באמת נוראים ושוחקים, אבל כמעט שלא מדברים על ההיטמעות במערכת. על העמדת הפנים שאנו נדרשים לה כרופאים.

אני צריכה לזייף. אני לא יכולה לגשת למיטה של אבא של מישהו כשבנו שם והוא רואה את אביו החולה הרב-מערכתי נחנק ומשתנק ולומר להם, "סליחה, אבל אין לי מושג מה אני עושה וזה לא היה אחראי מצד אף אחד להשאיר אותי פה רופאה תורנית לבד, אז בבקשה תסתדרו איכשהו", בעוד האבא מכחיל ומת

אם השאירו אותי אחראית בלילה לבד על שתי מחלקות ו-70 חולים שברובם איני יודעת בכלל לטפל בהם והם מורכבים מדי וחלקם זרים לי לגמרי – מול המשפחות והחולים עצמם, אסור לי לומר את זה. אני צריכה לזייף. אני לא יכולה לגשת למיטה של אבא של מישהו כשבנו שם והוא רואה את אביו החולה הרב-מערכתי נחנק ומשתנק ולומר להם, "סליחה, אבל אין לי מושג מה אני עושה וזה לא היה אחראי מצד אף אחד להשאיר אותי פה רופאה תורנית לבד, אז בבקשה תסתדרו איכשהו", בעוד האבא מכחיל ומת.

בהתמחות התרגלתי לענות לקריאות "רופא! רופא!" (אף פעם, אגב, זה לא "רופאה, רופאה", אפילו כשרואים שאני הרופא ודי בבירור, נראה לי לפחות, ממין נקבה), בלי לפספס אף קריאה ולנסות לעזור בכל מצב שאין לי מושג מה עושים בו. זה מחשל, אומרים לרופאים הצעירים. אבל זה גם די ממית.

המתח, העול של האחריות, החרדה שלא אדע מה עושים, הם מתישים, הם שורפים בבשר. הם עדיין מעירים אותי לפעמים מסיוטים שבהם אני בתורנות לא נגמרת ונקראת מחולה לחולה ולא מצליחה לעזור לאף אחד. את ההתמחות סיימתי לפני כמעט שלוש שנים. יש לי חברים שניזונים מהאדרנלין הזה, אבל רוב החברים הרופאים שלי, כמוני, התקשו עם זה מאוד.

עם השנים, ככל שהעמדתי פנים שאני "רופאה" במערכת, קרה עוד דבר: התחלתי לצחוק על חולים כמו שצוחקים עליהם "במערכת". מזעזע להרגיש את הצחוק ואת הקהות בכל האיברים ולהגיד לעצמי שאם הם לא יהיו, אני לא שורדת את היום הזה כרופאה, אז עדיף שיהיו כבר.

עם השנים, התרחקתי יותר ויותר מהרופאה שרציתי להיות והפכתי לרופאה שאמרו לי להיות, שמאלצים אותנו להיות, במערכת השבורה שלנו. ואולי מה שהכי קשה להכיל, הוא באיזו טבעיות אנחנו מפנימים את הפערים, את הפרוטקציות, את האלימות המובנית כלפי החלשים שבינינו.

את צוחקת עם כולם על החדרים השמורים למקורבים של שרי ממשלה וסלבס במחלקות היוקרתיות – והחדרים אכן מתפנים עבורם מהר במקרה הצורך. את רואה את קיצור התורים לאנשים עם כוח וכסף,  שבהכרח מגיע על חשבון אנשים בלי כוח וכסף, ואת מקבלת את זה כנורמה, למרות שאת התוצאות של זה את פוגשת כל יום, במפגש הרפואי הכי פשוט במרפאה.

הרבה מהאופציות הטיפוליות, שזמינות באופן ריאלי ובטווחי זמן סבירים לחולים, ניתנות היום רק בפרטי. אני רואה יותר אנשים שחווים מצוקה כלכלית, מאבדים דירות ועבודות, נשארים על פת לחם, עוברים דיכאון וחרדה משתקים כשאדם יקר להם נפגע וזקוק לטיפול. פגיעות ראש, התחום שבו אני עוסקת, כמו כל מחלה קשה, מפילות משפחה שלמה ולא רק את החולה. עם השנים, נופלות יותר ויותר משפחות.

רק בריאות (ושליטה בסוגרים)

עם השנים, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להיות רופאה. היומיום בחזית הכי קרובה לרגעים קשים כל כך של בני אדם, כשאני לא הרופאה שחשבתי שאהיה, גם בגללי וגם בגלל מדחס הלחצים של מערכת הבריאות בישראל, הוליד אכזבה נוראית, מעצמי ומהמקום שבו אני חיה. שנה של סטאז', חמש שנות התמחות, שנת הפסקה, שנתיים כבכירה במערכת, וההחמרה במצב במערכת הבריאות ניכרת משנה לשנה. אין לי כבר ציפיות, אבל הידיעה שכולנו נצטרך יום אחד את מערכת הרפואה הזו, שאני רואה מבפנים, במערומיה, כמעט שיתקה אותי.

לקחתי פסק זמן מהרפואה, כדי להיות מסוגלת לחזור אליה. עכשיו חזרתי. אני נלחמת היום להיות הרופאה שרציתי להיות, ולא זו שלימדו אותי להיות. אני סולחת לסטודנטית שהייתי פעם, שחשבה שתציל אנשים עם פתרונות גדולים ומבריקים על בסיס יומיומי, ומקבלת את הרופאה שאני היום, זו שעוזרת לאנשים להתרגל למצב הקשה שבו הם נמצאים עם פתרונות קטנים ולפעמים די טריוויאליים, אבל עושה את זה כל הזמן. אני מתרחקת ממקומות שבהם הציניות חזקה מהאהבה.

כשהטלפון מצלצל ואדם זר בצד השני של הקו, והוא נסער ועצבני או מבולבל ומאריך בדברים לא ברורים, ואני עמוסה ועסוקה ותור החולים מחוץ למרפאה מתארך וגם הם עתידים לנזוף בי שהמתינו יותר מדי למרות שבחיי שלא יצאתי מהחדר אפילו לעשות פיפי (שזה דווקא סבבה, כי גם לשתות לא היה לי רגע), אני נושמת עמוק וחושבת: לו היה מדובר בילדים שלי, איך הייתי רוצה שינהגו בי הרופאים שמעבר לקו.

אני מקווה שאת ההשתדלות הזו המטופלים שלי מצליחים להרגיש, כי ככל שחולפות השנים, הלב מבין מה הם הדברים החשובים באמת בחיים, והם מעטים ויקרים ובאים באריזות של אנשים אהובים, משפחה, ילדים, בריאות ושליטה בסוגרים. ככל שחולפות השנים, אני מרגישה ביתר שאת שהאתגר המקצועי האמיתי, או לפחות זה שאני הכי אוהבת, הוא לנסות להיות בנאדם עבור אנשים שמעולם לא פגשתי, ברגעים הכי קשים שלהם, ולקחת חלק במרוץ השליחים של תהליך ההחלמה שלהם.

(המאמר התפרסם לראשונה ב"המקום הכי חם בגיהנום")

נושאים קשורים:  ד"ר דנה גפן דורון,  דעות,  שחיקת הרופאים,  התאבדות רופאים,  מערכת הבריאות,  חדשות
תגובות
 
31.01.2020, 10:00

כתבת דבר מדהים, אבל שימי לב, כל החלק הראשון של המאמר (רובו), היה על כך שאת לא ידעת להתמודד!
לא עם החולים
לא עם המשמרות
לא עם ההפרעות בשינה
לא עם הילדים שלך (איפה ישבו ברכב).
לא עם משפחות החולים
לא עם המערכת וכו' וכו'

ברגע שעשית סוויץ' והפסקה והתחלת להתמודד נכון, פתאום הכל מצטייר שונה.

דהיינו, המסקנה העולה מכל דברייך, למרות שבין שורות זרקת בוץ לכל המקומות חוץ מעל עצמך, המסקנה האמיתית היא א. שאדם צריך ללכת עם מוכנות נפשית מראש לקראת העבודה השוחקת והנוראה הזו. ב. להיות מסוגלים להתמודד באמת. כשיש תחושה של 'לא מצליחים להתמודד' זה הזמן לעצור ולקחת אויר.
אגב, בתסמונת sids (- התינוק המנוער), זה בדיוק מה שאנחנו מלמדים את ההורים, מרגישים שהגעתם לקצה? קחו אויר ותצאו להפסקה. תחזרו עם כוחות רעננים ומחודשים.

בהצלחה כה לח!

אנונימי/ת
31.01.2020, 12:48

נכון מה שכתבת
גם צריך גבולות כי הרבה פעמים אנשים רוצים לקבל מהמערכת ומהחיים יותר ממה שאפשרי לתת. (כלומר גם לציבור שלנו יש מה ללמוד מבחינת ציפיות וגבולות ממערכת חסרת תקציבים בעולם קפיטליסטי בו מחיר הציוד למשל נקבע ע"י חברות מסחריות לא ממש סוציאליסטיות)
אבל בלי קשר יש בעיה איומה במערכת הרפואה שלנו כבר לפחות 15 שנה, היא מתנהלת על תקציב שהולך ונהיה דל יותר משנה לשנה, וזה בולט יותר בפריפריות ומטפח כאן כבר הרבה שנים רפואה פרטית על חשבון ובעזרת הרפואה הציבורית.
ואין ספק שגם חסר פיקוח בתוך המערכת (למשל על רופאים שעוסקים יותר במרפאה שלהם מאשר בעבודה בבית חולים שזה כמובן מגדיל מאוד את העומס על מי שמכבד את החוקים ונשאר, או למשל פיקוח על המנהלים)
צריך גם לזכור שיש חלק לא מבוטל מהציבור שלנו שמסיבות שונות (ואמונות שונות) לא משתתף במימון הרפואה הציבורית אבל משמש בה דווקא יפה (ציבורים שפחות מקפידים על אורח חיים בריא או לא מבצעים הפלות למשל).
בקיצור זה זמן להקדיש מחשבה ולארגן את העסק מחדש, למרות שיש כנראה הרבה אנשים שנוח להם ככה (אחרת זה כבר היה משתנה), נראה שהמערכת על סף קריסה.
אז מי שרוצה ומאמין ברפואה ציבורית לפחות ברמה מסוימת- זה הזמן שלו להתעורר.

אנונימי/ת
31.01.2020, 22:37

איזו תגובה יהירה וחסרת כל הבנה של המערכת ושל האדם באשר הוא אדם. כל כך מתאים לגברדיה הישנה שחושבת עדין שהיא לא היתה מפונקת כמו הדור הזה. אתם חושבים אתם הייתם חזקים אבל למעשה אתם חלשים ומפחדים מהרגשות של עצמכם ועיוורים לחולשות של עצמכם. חבל שהרופאה תקראה כזאת תגובה קטנונית וחסרת חשיבות. הלואי והייתי יכולה לומר שאתם תפרשו נתחיל לתקן את המערכת...אבל המערכת מתה ואתם בין הגורמים שהרגו אותה

אנונימי/ת
31.01.2020, 22:37

איזו תגובה יהירה וחסרת כל הבנה של המערכת ושל האדם באשר הוא אדם. כל כך מתאים לגברדיה הישנה שחושבת עדין שהיא לא היתה מפונקת כמו הדור הזה. אתם חושבים אתם הייתם חזקים אבל למעשה אתם חלשים ומפחדים מהרגשות של עצמכם ועיוורים לחולשות של עצמכם. חבל שהרופאה תקראה כזאת תגובה קטנונית וחסרת חשיבות. הלואי והייתי יכולה לומר שאתם תפרשו נתחיל לתקן את המערכת...אבל המערכת מתה ואתם בין הגורמים שהרגו אותה

אנונימי/ת
31.01.2020, 22:54

זה נכון, לאדם יש נטייה בבגרותו לשכוח את נעוריו ובעיקר את הקשיים שהיו לו בנעוריו. כמה רופאים בכירים מסוגלים לעמוד בתורנות בודדת אחת בחודש...

אנונימי/ת
02.02.2020, 10:26

"אהבתי" את ההערה הצינית והנבערת על הציבורים שלא משתתפים... ולא חיים בריא...
מניחה שלא התכוונת לערבים. נכון?!

אנונימי/ת
09.02.2020, 09:58

איזו תגובה אטומה ומתנשאת!

אנונימי/ת
31.01.2020, 10:00

כל כך נכון!
ואז, כשאת בבית החולים מסבירים לך שאת הבעיות המורכבות האלה אמורים לפתור בקהילה כי מיון זה רק לחירום..
ובקהילה, מסבירים לך שאת אמורה לראות 6 חולים בשעה (לא כולל הדחופים)
ובמהלך הדקות האלה, החולה אמור להסביר מי הוא, מה הרקע וממה הוא סובל (אנמנזה זה 80% מהאבחנה, לא?)
להתפשט, להבדק (מתי לאחרונה מישהו נבדק בדיקה פיזיקלית מלאה?)
להתלבש, לקבל הסבר על הממצאים והאבחנה המבדלת, פרוגנוזה ותשובות לשאלות (מה, איך למה) רצוי גם המלצות לבירור, מרשם, הוראות לטיפול.
ולא לשכוח בזמן הזה להקליד אבחנה מדוייקת, ורישום מלא כולל התייסות לניהול סיכונים.. לומר שלום ולקבוע תור לביקורת
ורק אז זה השלב שעולות ממנו הבעיות הקשות באמת.. איך הבעיה שממנה הוא סובל משפיעה עליו, על המשפחה/זוגיות/עבודה.. אבל הזמן כבר מזמן אזל, אז או שבוחרים לא לשמוע או שמפנים לבריאות הנפש (זמן המתנה לפסיכולוג ממיין)
או שמבקשים להעלות את זה בתור הבא (אבל דוקטור, התור הבא אלייך עוד שלושה חודשים...)
או שמפנים מבט, מנסים להקשיב, להכיל, לייעץ
ויודעים שבחוץ מחכים כבר 3 מטופלים באיחור, בשיחת הטלפון הבאה ממנהל המחוז שוב תגיע נזיפה על הזמנים ולמה אין לך שעות להוסיף, ובבית, המשפחה והילדים, כבר התרגלו לחזרה באיחור של שעתיים, בלי כוחות לשמוע, להבין איך זה משפיע עליך, על הזוגיות, המשפחה...
וכל זה במקצוע שאמור להיות שם ברגעים הכי קשים

אנונימי/ת
31.01.2020, 12:50

כולנו יודעים שהמערכת בתהליך קריסה. מדוע כל הרופאים שעובדים בתנאים הבלתי סבירים והכל כך לא הגיוניים לא מקימים קול זעקה שתהיה גם היא לא סבירה ולא הגיונית ? למיטב זכרוני, שבועת היפוקרטס והשבועה העברית מורים לנו להיות נאמנים לחולים ולא להנהלה או לפקידות. אם רוצים אפשר לשנות !

אנונימי/ת
31.01.2020, 22:56

לא צריך קול זעקה, צריך פשוט להוריד את הכפפות. בישראל של 2020 איש לא שומע לזעקות אבל למאבק אפקטיבי יש תוצאות

06.02.2020, 17:13

נכון מאוד.
כשאני מתעכבת על מטופל שדורש יותר זמן, כשאני מסתכלת על מעבר לתלונה העיקרית אלא על כל הגוף אז המזכירה שלי נכנסת בפנים מכורכמות להזכיר לי כמה מחכים עוד בחוץ, וכמה הם חסרי סבלנות ומאיימים ללכת.
ובכל פעם בסוף המרפאה אני מבקשת שלא תיכנס אלי כך.
מי שמאיים ללכת, כנראה שמצבו לא כל כך קשה.
אם אני רק אחתום על טופס למטופל שלא ראיתי מעולם, אולי אך אחד לא ישמע את האוושה שאני שמעתי, כי התעקשתי גם לבדוק, ועד היום אף אחד לא אמר לו שיש אוושה.
אני מתביישת שהיום אני מוותרת על רוב הבדיקה ומתעקשת רק להאזין ללב במטופל בריא. אבל ככ. זה ברפואה של ימינו.
אז נכון, ההמתנה אצלי ארוכה, ונכון שלפעמים עוזבים את המרפאה והתשלום יורד, אבל לפחות אני שלמה עם כך שאלו שכן טופלו, יודעין למה קיבלו את הטיפול הזה וחכן הסיכוי שיקחו אותו יעלה.

בוער בי להגיב באופן הבא :
הרמב"ם טען שצריך 2 תכונות כדי להיות רופא : אחריות - ומצפון -
בקופ"ח " כללית " יושבת לה רופאה שאינה בת בריתנו ומרכלת עם מטופלים על מטופלים אחרים ואני שואל איפה יש לה זמן לכל הפטפטת הזו.
שלא לדבר על רמת האבחנה שלה הלוקה בחסר בצורה מחרידה ....
בנוסף היא מתנקמת במבוטחים שעזבו אותה לטובת רופא אחר זה מתבטא בכך שהיא מתכתבת עם רופאים אחרים וכותבת שקרים ודברים מאד לא נכונים זה די מעורר דאגה על ההתנהלות שלה , כנראה שהמושג אינטגריטי לא קיים אצלה !
ולא תאמינו ה" רופאה " הנ"ל נבחרה למנהלת - הקופה !!!
כן כן כך זה מתנהל , בושה לתפקיד למעמד ולמערכת - הרפואה בכלל........
שרק בורא עולם ייתן לנו רפואה - אמן !

31.01.2020, 10:44

תודה רבה דנה!!!! אחרי שלושים שנה במקצוע גם אני מזדהה עם המאמר.

אנונימי/ת
31.01.2020, 11:18

אם את לא מסוגלת להתמודד עם כל המטרות שאת מתארת , מדוע בחרת להיות רופאה?
להיות רופא דורש נתינה רבה לזולת שהינה שוות ערך להקרבת חלק מההנאות האישיות של הרופא .
הרושם המתקבל מקריאת הכתבה שלך , בדומה לכתבות רבות אחרות המתפרסמות לאחרונה ( האם זה קשור להסכם הרופאים שאמור להסתיים בקרוב?...) , הוא שרבים בדור הZ מעוניינים להיות רופאים מבלי לדעת מה הפירוש לעסוק ברפואה.

אנונימי/ת
31.01.2020, 14:32

אם אתה לא רופא, מיותר להגיב לך. אם אתה רופא שלא "מדור הz", אתה חתול ששומר על השמנת, ומיותר להגיב לך. בקיצור, מיותר להגיב לך

אנונימי/ת
31.01.2020, 21:43

שבת שלום לך אנונימי מ11:18. דבריך לעיל מעלים אפשרות מסוימת שאינך מאוד נבון, גם לא ממש רגיש. אני מקווה שלא בחרת להיות רופא

אנונימי/ת
31.01.2020, 11:26

ספק גדול אם להתאבדויות האחרונות בסורוקה יש קשר לעומס בעבודה.
מניתוח המקרים מסתבר כי היו גורמים נוספים ושונים לכך
אבל , כמו בכל מקום עבודה , אבל בצורה בולטת יותר במוסדות רפואיים , ישנם מקרים רבים של התעמרות מצד ממונים בעובדיהם.
הסיבה לכך היא שילוב של מנהלים שמונו לתפקידם מבלי שיהיו להם יכולות ניהול אמיתיות והקביעות לכל ימי חייהם של מנהלים בתפקידם, דבר שאין לו אך ורע בשום מוסד בארץ.

אנונימי/ת
31.01.2020, 21:45

אז בוא נעזור למערכת לחשוף את אותם מתעמרים ולהזיז אותם מתפקידיהם בדרכים המקובלות ...

לאנונימי 21.45 אני חושב כמוך ...
רק שאם יתלוננו על המתעמרת אותה רופאה שנבחרה למנהלת הקופה ב "כללית " אי אפשר לדעת איך וכיצד היא תגיב ואיך תראה הנקמה הבאה שלה ???
חומר למחשבה !!!!!!

אנונימי/ת
01.02.2020, 23:04

גם הארווי וינשטיין, דן מרגלית ומשה איבגי לא האמינו שזה קורה להם, גם לא מוישה קצב ועוד רבים ולא טובים. והיה להם הרבה כוח ויכולת נקמה. אז אחרי החומר ואחרי המחשבה, יאללה, בוא נעשה גלים ונהפוך להם את הסירה. וברצינות, לא אנחנו אלו שצריכים לפחד. חומר למחשבה!!!!!!!!

31.01.2020, 12:03

לאחרונה כתבתי באיזה קבוצה בפייסבוק משהו על דבר שלרופאים רבים קשה עמו, אך עבורי הוא אחד הדברים שיותר גורמים לסיפוק בעיסוק הרפואי. לא נשחקתי אוהב את עבודתי ומצליח לעמוד בקריטריונים של עצמי לאופן בו לדעתי עלי לעשות את העיסוק הרפואי.
תוויות ומטפלים
לצורך הישרדותו הייצור האנושי מכוון לפעולה חסכונית. בנושא קלט, מתמקדים בפרטים לא רבים לשם הבניה של הגירוי הנתפס. למשל נדרשים פרטים מועטים ביותר לצורך זיהוי פרצופים. גם תחום התפיסה הקוגניטיבית אינו שונה. לקביעת עמדתנו או הרגש שלנו כלפי משהו, פעמים רבות נקבעת העמדה לפי מאפיינים מועטים ביותר וייתכן שטחיים. זה האופן בו לדוגמא נוצרים סטריאוטיפים.
בנוגע לעמדות שיש לאדם כלפי עצמו, המצב לא מאוד שונה. במידה ומדביקים לך, או אף אתה מדביק לעצמך תווית של אדם כזה או אחר, סביר שתפעל על פי האופן בו אתה תופס את עצמך, לאור מידע מאוד חלקי וספק האם נכון. מצד אחד יש בכך כוח, כמו אותו ספורטאי או לוחם שימשיך בכול הכוח, גם במצבים הנראים בלתי אפשריים וינצח. מצד שני יש את המקרה בו דמות סמכות, כמו פסיכולוג בבית הספר או רופא, ידביק לילד תווית של לקוי למידה ואז בהיתקלותו בקשיים בלימודים, התלמיד לא יתאמץ ולא יצליח בלימודיו. במידה ובאותם הנתונים, התלמיד עם ליקויי הלמידה ילמד אסטרטגיות איך ללמוד לאור נתוניו ואם יסכים להשקיע מאמץ בכמות הדרושה כדי להצליח, ללא ספק הוא יצליח בלימודיו. הבעיה היא שהצלחה כזו פחות שכיחה. היותר סביר זה התפתחות חוסר אונים נרכש. הוא פשוט יתחיל לפעול כפי המצופה לדעתו מאדם עם תווית, כפי זו שהוא הדביק על עצמו וכך תהייה גם תפיסתו העצמית. לפי OVERMIER AND SELIGMAN (1967) חוסר אונים נרכש זה למידה (או תפיסה) של העדר תלות בין תגובת האורגניזם, לבין ההצגה או ההסרה של האירוע האברסיבי. למידה כזו מהווה הנחה הכרחית לחוסר תקווה ולרעיון של מוקד שליטה חיצוני.
למילה של מטפל \דמות סמכות מקצועית אחרת, כוח עצום. היא יכולה להביא לעידוד וכוחות שהם הרבה מעבר לתרופה או טיפול הניתנים ומאידך אותה המילה עלולה להיות הרסנית. עלינו כמטפלים למצוא מילים שיביאו את המטופל למקומות של צמיחה ועשיה שתקדם אותו, בלי למכור אשליות או להסתיר פרטים קשים ובעיני זהו אחד הדברים המאתגרים והחשובים בעת המפגש עם מטופלים.

02.02.2020, 10:32

וואו. חשוב ביותר. תודה לך על ההארה!!

אנונימי/ת
31.01.2020, 12:08

לאחר השכלה הן ברפואה והן בפסיכולוגיה (תארים לא לימודי תעודה!) והשכלה ברפואה טיבעית (צמחי מרפא, דמיון מודרך , ארומתרפיה ועוד)מתוך הבנה ואמונה שחשוב לראות את האדם כשלם. מתוך אמונה שהיתה לי תמיד גם לפני השכלה שיש מרכיב חשוב למצב הריגשי/נפשי בזרז למחלות שונות . לאחר ניסיון תעסוקתי במסגרות המורכבות והקשות . לאחר ראיית הסבל הנוראי של פעוטות ילדים נוער ומבוגרים הן בתחום בריאות הנפש ונכויות מורכבות . בתחומי אונקולוגיה ועוד.לאחר שנים בתחום השיקום והטיפול. בחרתי בחירה מושכלת לסיים לעבוד בתחומי הטיפול והשיקום . כל שנה שעבדתי בתחום בעיני משולה ל10 שנים בתחומי תעסוקה אחרים.אין ספק שיכולת האבחנה הטובה שלי רגישות יתר , יכולת לאמפטיה אמיתית ויכולת שיקום הטיפול בגובה העינים ללא התנשאות יהירות היתה מרכיב חשוב בהפיכתי לאשת טיפול טובה . אבל כל אלו הפכו את עבודתי למאד קשה עבורי. ההשכלה והנסיון בפסיכולוגיה איפשרו לי לטפל בעצמי לדעת כיצד לנתב את ההצפה שלא פעם הרגשתי כאשר פגשתי במקרים שבאמת באמת אי אפשר להכיל. ההשכלה והידע בפסיכולוגיה איפשרו לי לבקש עזרה מקולגות . בשיחה. ואמר החכם באדם שלמה המלך " דאגה בלב איש ישיחנה" הידע בצמחי מרפא איפשרו לי לטפל בעצמי ולאזן את עצמי לאורך השנים. פגשתי אנשי מקצוע שראיתי שהם זקוקים לעזרה ותמיכה נפשית .שלצערי לא חיפשו לעצמם. ולמרות היכולת להתמודד ולהמשיך לעבוד. עצרתי והחלטתי שדי. אני רוצה לעבודה בסביבה ובעבודה שיש בה בעקר שמחה אושר שלווה ועם יכולת להעצים וללמד . אז פרשתי לתחומי החינוך :-) האם כל השנים שבהם למדתי והניסיון המקצועי הלך לאיבוד ? אני מאמינה שלא. אני חושבת שאיש טיפול חייב להיות אדם שמכין את עצמו להיות מטפל מקצועי איכותי עם יכולת התמודדות טובה. יש לבדוק את היכולת התמודדות העצמית של האדם לפני בחירה במקצועות הטיפול. הרבה לא עושים את זה. לפני שמתחילים ללמוד כל תחום. לחשוב מה המקצוע דורש? והאם מתאים לי לעבוד ככה..... וזה גם בסדר לשנות לאחר מספר שנים את התחום . ותמיד תמיד תמיד לבקש עזרה .

31.01.2020, 12:20

שלום דנה, תודה על המילים החושפניות והכנות שלך
חלק מהבעיה נעוצה בכך שלא מחנכים אותנו הרופאים לדאוג לעצמנו. אצל רבים מאיתנו (יותר אצל השחוקים) אני רואה חוסר איזון בין דאגה לאחרים (בזה את טובה מאד דנה) לבין דאגה לעצמנו (בזה דנה את פחות מיומנת). כדי לשרוד במערכת שוחקת כמו זו שאת מתארת חייבים לשים גבולות. רק כדוגמה, אני בחרתי שלא לתת את מספר הטלפון הפרטי שלי (למרות הציפיה לכך, אני עובד רק בסקטור הפרטי) ואני זמין במייל בלבד וגם שם עם גבולות- תשובות פשוטות ללא הסברים ארוכים "סליחה אך העלית נושאים מורכבים מידי עבור המייל, אפרט בפגישה". עבורי זה השרדותי. אם אחרי 10 שעות עבודה אצטרך גם לנהל שיחות טלפון- זה ישבור אותי. כל אחת יכולה לבחור היכן היא שמה גבולות כדי לשמור על שפיות. זה לא פשוט אחרי חינוך ארוך שנים לזמינות אין סופית למצוקות העולם אך זה הכרחי. בנוסף חשוב שנמצא חברים שאפשר לשתף אותם במצוקות הפרטיות שלנו. גם בזה רבים מאיתנו לא מורגלים. אנחנו בקצה פרמידה , כולם נושאים עיניהם אלינו ושוטחים את הצרות על כתפנו. מה איתנו, האם יש לנו לאן ללכת , למצוא כתף להישען עליה.
בהצלחה דנה במסע השיקום הפרטי שלך.

אנונימי/ת
31.01.2020, 17:01

יפה כתבת-דן קרת

31.01.2020, 19:21

ד"ר דנה גפן היקרה,
כל הכבוד על הפתיחות והכנות.
האיכפתיות והמודעות העצמית הגבוהה שלך יחד עם אילוצי המערכת הם הסיבות לשחיקה שתארת. ויחד עם זה, דווקא בגלל התכונות שציינתי אני מאמינה שאת רופאה שכל מטופל היה שמח שתהיה לו. שימרי על עצמך למען עצמך ולמען מטופלייך. את נכס.

31.01.2020, 21:25

כואב עד דמעות...
מודה לך על שהחלטת להיות השופר של רבים מאיתנו הרופאות והרופאים

אנונימי/ת
01.02.2020, 14:57

כתבת מרגש ומדויק. הזדהתי עמוקות למרות שאינני רופאה אך מטפלת בתחום בריאות הנפש. את העומסים העולים מדבריך פוגש כל מטפל בשירות הציבורי והלב נקרע. את אכן נכס. שמרי על עצמך עבור עצמך, עבור יקריך ועבור מטופליך. בסדר הזה

אנונימי/ת
01.02.2020, 20:14

תודה לך שכתבת פומבית אמת! אני מכירה את המערכת מהצד השני.
עסקתי בשנים האחרונות במחקר. כשאני מגיעה לבית החולים, ברור לי שהרופאים מבצעים הימור מושכל על החולים שלהם, כי רפואה זה לא מדע מדוייק. הרופא יכול להעניק לחולה שלו יחס אמפתי, אנושי וראוי, ולנסות לסייע לו בצורה הכי טובה שהוא יכול. לרוב, זה לא יפתור לחולה את הבעיה, אולי יקל עליה. כן, יש מקרים שבהם הבעיה תיפתר, אבל גם הרבה מקרים שלא. החולה ומשפחתו בבית החולים נמצאים בצד החלש, חסר האונים, שיותר מכל זקוק לאמפתיה. לצערי, נתקלתי לא מעט ברופאים ההולכים כאלהים במחלקתם, כאשר התשובות שיש להם לתת הן מתחמקות או חד משמעיות – גם כאשר התמונה מורכבת. תמיד העדפתי את הרופא הגלוי, החם, האמפתי, כשתשובותיו הכנות מסבירות את המגבלות, את היתרונות והחסרונות. הרופא המכבד, המדבר בגובה העיניים, המסביר סיכויים וסיכונים, ומוכן לצעוד עם המשפחה והחולה צעדים קטנים קדימה, מתוך כבוד. לעיתים אלו צעדים קטנים לקראת הסוף. גם את זה צריך לדעת לעשות.
המערכת יכולה לסייע לרופאים, בעיקר בהקלת העומס. יש דברים שגם המערכת לא תוכל לעשות. חוסר הידיעה במערכת כה מורכבת של גוף האדם, מוצאת גם את הרופא המעודכן ביותר, מגשש בעולם האפור בד"כ. ככל שהרופא מקצועי יותר, אכפתי יותר, וכנה יותר עם עצמו, הוא יודע שזה מה שהוא עושה, ואם הוא גם בן אדם, הוא מוכן לעמוד בענווה מול המטופל ומשפחתו, ולתת להם במילים פשוטות את הידע שרכש ביזע רב.
תודה על מה שכתבת. תודה על שהפכת לרופאה טובה יותר!!! ירבו כמותך.

02.02.2020, 07:01

נכון ועצוב ,לצערי, בשנים האחרונות עם אלפי עורכי הדין ללא תעסוקה זה נהיה עוד יותר קשה.

02.02.2020, 07:02

מעניין, מעורר מחשבה ורלוונטי לרובנו.
זווית קצת אחרת לאותה סוגיה, שמגיעה מהצד השני של האוקיינוס ופורסמה ב"מדסקייפ" לפני ימים ספורים. רופא מהמתמחות אחרת, תנאים אחרים, תרבות אחרת, אבל בכל זאת:
https://www.medscape.com/viewarticle/923456_1

02.02.2020, 12:58

דנה, חברתי היקרה והאהובה, איתה למדתי רפואה, התלבטתי, התמחיתי, התלבטתי, עזבתי, התלבטתי ואז, כמוך ממש, חזרתי כשאני יותר בשל ומקבל - תודה על המילים האלה, ועל השיח החשוב הזה. יבינו עמיתינו הקוראים, שהדיון בקושי אינו מייצר אותו - הוא מתעל אותו לכדי משהו יצרני, אופרטיבי, מועיל יותר מאשר להיות סתם עוד רופא כעוס, או ודאי עוד רופא מתאבד. מי יתן ונוכל להוביל לשיפור המיוחל

אנונימי/ת
02.02.2020, 16:24

דנה יקרה,
קראתי את מאמרך עם דמעות בעיניים, ואני מתכוון לדון בו עם קבוצת הסטודנטים שלי. כל כך אוטנטי.
מחזיר אותי 25 שנים אחורה לסטודנט שהייתי, ולכל מה שקרה בדרך...

אנונימי/ת
03.02.2020, 08:35

צר להגיד לך, את פשוט לא מתאימה להיות רופאה ,אין לך כוח נפשי לעמוד בלחץ, יותך טוב תולידי ילדים זה יותר מתאים לך ותשאירי להיות רופא לאנשים חזקים.

אנונימי/ת
03.02.2020, 14:27

מעניין כמה "אנשים חזקים" כאלה ישארו בסוף? ידוע טוב מאוד לכולם שגם ככה יש מחסור חמור ברופאים. אז יספיקו רק סופרמנים האלה??

אנונימי/ת
09.02.2020, 10:02

צר לי להגיד לך,
זו התגובה הכי מטומטמת שקראתי כאן ever.
מציעה לך לחזור למאה ה18, נראה שלשם אתה שייך

אנונימי/ת
03.02.2020, 08:44

דנה היקרה. אני איתך בכל מילה שכתבת. היסוד למצב הקשה ההולך ומחמיר עם השנים הוא בשיטת התקצוב.
על מערכת הבריאות ממונה משרד האוצר המפעיל את משרד הבריאות.
משרד האוצר מכריח את שרשרת הניהול כולה החל ממשרד הבריאות דרך מנהלי הקופות ובתי החולים ועד למנהלי הסניפים ומנהלי המחלקות למדוד את תפוקות המערכת במדדים כלכליים.
במרפאת הרופא זה בא ליידי ביטוי חד ערכי; מספר הנבדקים לשעת עבודת רופא. בחדר הניתוח מספר הפעולות ליום עבודה ובמחלקה תפוסת המיתות ומידת התחלופה. זה בא לידי ביטוי גם בצד של המטופלים הנדרשים לשלם על תרופות וטכנולוגיות שאינן בסל הבריאות המעודכן בחסר הולך וגובר מידי שנה. בצר להם הם חוזרים אל הרופא המטפל ופורקים את תסכוליהם.
אנחנו נמדדים כאילו היינו מפעל לייצור צמיגים או כל חפץ או מוצר אחר. מטבע הדברים הצד הרגשי של המטופלים אינו נלקח בחשבון ואילו הצד הרגשי של המטפלים הינו בעיקר גורם מפריע שיש לדכא. כך למעשה הולכים ועולים בשדרת הקידום אנשים מוכשרים שמצליחים להדחיק ולהתעלם מצרכיהם ביעילות הולכת וגוברת עם השנים ולכן מידת פתיחותם לצרכים הרגשיים של הנתונים למרותם ; הן מטפלים והן מטופלים, ירודה עד מאוד.
הסיכוי לשנות את המערכת קיים ותלוי קודם כל בעובדים כמוך שמזהים את הבעיה ומוכנים להתמודד איתה בפתיחות.

אנונימי/ת
04.02.2020, 09:59

דנה שלום.
כתבה מזעזעת בכנותה.
נגעת לליבי ביכולתך להיחשף במקומות הרגישים והכואבים ביותר.
אני מגיע מדור אחר , דור שלקח על עצמו כל דבר, והרגיש שזאת זכות גדולה לעשות זאת.לנו היה מובן מאליו שזה מה שיש, ואם אנחנו לא נעשה לא יהיה מי שיעשה.
קבענו סטנדרטים שהיו יפים לתקופה שלפני 30 שנים,בגלל מחסור, בגלל אידיאלים, ובגלל צורך.הסטנדרטים של פעם הקשיחו אותנו וגרמו לנו להסתכל על המציאות כמובנת מאליה.אנחנו לא הרשינו לעצמנו לעצור,לבכות,להגיד אי אפשר, ולהודות בזה שזה קשה ,שזה לא אנושי.הקרבנו את המשפחות שלנו,את הילדים שגדלו לבד, עשינו 10 תורנויות ויותר ונשארנו אחרי התורנות לעבוד כי לא היה מישהו אחר.
כך היה מקובל אז, וכך נהגנו, ולא שזה טוב, זאת הייתה המציאות.
לא היה זמן לחשוב וכל מה שאת מתארת נחשב כחולשה, ומי אנחנו שנודה בחולשה ?!המערכת והפולטיקאים ניצלו את המצב ואת תמימותנו ובטיעונים שונים הנציחו את המחסור וגרמו לזה שקבוצה של אנשים מהאיכותיים ביותר במדינה תמצא שיטות כיצד לעשות את הרפואה הטובה ביותר, והמתקדמת ביותר, עם תקציבים ותקנים שאינם מתאימים כלל למציאות.אבל ברור שזה כמו ניסוי עם חיות מעבדה שמרעיבים אותם,הם מוצאים שיטות ומשכללים דברים עד שמגיעים לנקודת קצה.
ברור לי לחלוטין גם שהחוסן האישי של הדור הצעיר שונה מזה שלנו ,אנחנו נאלצנו להתמודד עם דברים קשים ביותר.גם לי בצעירותי לא היה קל בתורנויות שהיו מורכבות ביותר .אני בוגר פנימית ועבדתי שנים במחלקה פנימית, במיון , ובטיפול נמרץ אבל לא הרגשתי אף פעם שאני לא מסוגל.כשניכנסתי לתורנות דאגתי תמיד להתעדכן ,לקבל את מלוא המידע על כל חולה ,לדעת מה יש לו, וללמוד מהבכיר מה לצפות ואיך לנהוג.
בלילות שלא הייתי תורן ישבתי בבית קראתי שיננתי וסיכמתי בפנקס שליווה אותי במשך שנים ,כל מצב חירום וכל טיפול אפשרי דחוף ע"מ שלא אגיע למצב שלא אשלוט בו.כמו כן דאגתי להתאמן עם הבכירים מעלי בכל פעולה אפשרית ע"מ שלא יקרה שאגיע למצב שאאלץ לטפל בחולה ולא אדע מה לעשות.
ברור לי מאידך שהמצב היום שונה ומה שאנחנו לקחנו על עצמנו לא עושים היום.
ברור גם שכמו בכל העולם מתמחים נשארים בלילה אחראים על מחלקות זה לא קל וצריך להכניס אותם לכך לאחר פרק זמן של הכשרה מתאימה. כך זה בכל מקום.
רפואה הוא לא מקצוע נוסף ,הוא מקצוע עם שליחות, וחיי אדם מופקדים בידייך ועל כן צריך כל הזמן ללמוד ולעשות את הטוב ביותר.
אני אחרי 30 שנות פעילות לא מרגיש שחוק ומגיע בשמחה לראות חולים, זה מסב לי הנאה וגורם לי סיפוק לגלות כל פעם משהו חדש,לשוחח עם החולים,לאבחן,לטפל.
וכמו שלימד אותי המנטור שלי לפני 30 שנים אני משתדל לוותר על האגו,אינני מתבייש להתייעץ עם עמיתים ואני משתדל להתחלק איתם בהתלבטויות כאשר אינני מרגיש בטוח, זה לדעתי המפתח לשמור על שפיות במקצוע הזה. אני אומר תמיד לסטודנטים ולמתמחים שהשערות הלבנות לימדו אותי רק דבר אחד שאני לא יודע הכל.
צריך אומץ רב לכתוב את מה שכתבת ואני משוכנע שאת רופאה מעולה ועושה כל מה שאת יכולה לטובת חולייך.עצם היכולת שלך להפתח כך בפומבי מצביעה על גודל מצפונך ואני בטוח שזה בא לידי ביטוי בטיפול בחולייך.
מאחל לך הצלחה בעתיד
יצחק.

אנונימי/ת
11.02.2020, 13:37

כבוד על הכנות והחשיפה שאינה נראית במקומותינו.
כדי להוריד את השחיקה אני מצאתי כמה דרכים שאולי יתאימו גם לך:
1. לא לתת טלפון נייד פרטי למטופלים אלא לשרות הודעות. כך לא
כל היום את חשופה להודעות, אלא רק כשמתאים לך. אם יש מקרים דחופים - יש
להנחות את שירות ההודעות באילו מקרים להעביר אלייך.
2. להוריד היקף משרה. בין כה לא ניהיים עשירים. לפעמים עוד יום פנוי נותן אויר.
3. שחיה. חצי שעה שחיה מעבירה את כל התיסכולים והמתחים.
חזקי ואמצי!

אנונימי/ת
11.02.2020, 13:37

כבוד על הכנות והחשיפה שאינה נראית במקומותינו.
כדי להוריד את השחיקה אני מצאתי כמה דרכים שאולי יתאימו גם לך:
1. לא לתת טלפון נייד פרטי למטופלים אלא לשרות הודעות. כך לא
כל היום את חשופה להודעות, אלא רק כשמתאים לך. אם יש מקרים דחופים - יש
להנחות את שירות ההודעות באילו מקרים להעביר אלייך.
2. להוריד היקף משרה. בין כה לא ניהיים עשירים. לפעמים עוד יום פנוי נותן אויר.
3. שחיה. חצי שעה שחיה מעבירה את כל התיסכולים והמתחים.
חזקי ואמצי!