• יו"ר: פרופ' חגי לוין
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזברית: ד"ר איריס רסולי
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חבר ועד: פרופ' נדב דוידוביץ
  • חבר ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, ד"ר קרן לנדסמן
דעות

"החלוק הלבן, הסטטוסקופ ותג השם לא עזרו – תמיד חשבו שאני המנקה"

אני, הרופאה, הקצינה, שמתגוררת בקיבוץ ומהווה סמל ההצלחה לקליטת עלייה ושילוב חברתי, חווה גזענות על בסיס יומיומי

ד"ר הדס מלדה-מצרי. "כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית, בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה, עד שפגשו אותי - 'אבל אין לך מבטא בטלפון', היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי"

שמי הדס. בת 34. רופאה. בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. עתודאית. שירתי בחיל האוויר כרופאה במשך חמש שנים. השתחררתי בדרגת סרן ואני עושה מילואים בהתנדבות עד היום. פעילה חברתית. מתגוררת בקיבוץ כרמים, קיבוץ מעורב דתי-חילוני ואקולוגי. נשואה ליונתן, אדריכל במקצועו. אמא לארבעה ילדים מופלאים.

עליתי לארץ בגיל ארבע מאתיופיה, דרך סודן. לילדים שלי יש סבא אתיופי שהינו אסיר ציון שסבל עינויים רבים בשל פעילותו הציונית וסבא מצרי-סורי שהינו איש מוסד לשעבר, שבין פעליו הרבים גם פעל להבאת יהודי אתיופיה ארצה. יש להם סבתא אתיופית שבאומץ ונחישות שלא יתוארו קמה וצעדה עם חמשת ילדיה הקטנים בחשכת המדבר המאיים במשך חודש שלם ברגל וסבלה במחנה פליטים בסודן במשך עשרה חודשים כאשר היא כמעט מאבדת שניים מילדיה (ביניהם אני) ולנגד עיניה עומדת מטרה אחת בלבד, הגשמת חלום ירושלים. סבתא שגידלה בארץ 11 ילדים לתפארת במורכבות של קשיי קליטה בארץ חדשה.

לילדים שלי יש גם סבתא פולניה, שהוריה ברחו מהשואה בפולין והגיעו ארצה בהיותה רק בת שנה. המשפחה לתפארת שהקימה לימים בארץ ישראל היא העדות הטובה ביותר לניצחון שלנו, העם היהודי, את שונאי הגזע והאנטישמים.

בבית שלנו, שהיה בית עם אמצעים דלים ביותר מבחינה חומרית וכלכלית, אך עשיר מאוד מבחינה ערכית ורוחנית, חונכנו לערכים של אהבת הארץ, הגנה על המולדת, ארצנו האחת והיחידה ושליהודים אין אף מקום אחר בעולם. גדלנו על ערכים של נתינה, עזרה הדדית, אהבת הזולת, כבוד, שאיפה למצוינות והצלחה. כילדה לא ראיתי מכשולים בדרכי. הייתי ישראלית לכל דבר. לצבע עורי לא היתה משמעות מבחינתי, כשם שלגוון עיניו של אדם או צבע שיערו אין משמעות.

בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום שאליו הגעתי, שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת

הייתי ילדה שבגיל שלוש עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך שלושה חודשים מבלי להתלונן או להשמיע הגה. הייתי ילדה ששרדה עשרה חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, כולל מלריה וחצבת, וסבלה מתת תזונה קשה - אף אחד לא האמין שאשרוד ואגיע לירושלים.

הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבית החולים סורוקה לשיקום ממושך, וכבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך סללתי את חיי למסלול הרפואה. שזרתי בכל שלב בחיי את העולם הרפואי עד ההגעה לבית הספר לרפואה.

בשכונה שבה גדלתי היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה, לצערי.

מחאת יוצאי אתיופיה, יולי 2019. "נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף". צילום: הדס פרוש/ פלאש 90

בימים האחרונים, מאז ההרג של סלומון טקה ז"ל על ידי השוטר, אני מתהלכת כסהרורית, אין לי אוויר לנשימה, אין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני כדי לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. התגובה ברשתות החברתיות נראתה לי חסרת טעם. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף.

המחשבות לא פסקו: איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מדי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים. מנגד אני רואה ושומעת את החדשות והמגמתיות של התקשורת ומבינה שהקרב על התודעה הציבורית כמעט אבוד.

הגעתי לעבודה אחרי יומיים שבהם לא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס בבית, לחבק חזק חזק את ילדיי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר. בעבודה כולם התנהלו סביבי כאילו כלום לא קרה ורק אני הרגשתי שסערה עצומה מתחוללת בתוכי, סערה שאף אחד לא שותף לה. גם בקיבוץ, מקום מגוריי, השגרה המשיכה באין מפריע.

בדרך כלל איני מדברת על גזענות. ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה. צריך להסתכל למטרה ולא לתת לזה להפריע לנו. כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי, אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינן נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות. הגזענות חוצה שכבות באוכלוסיה, היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון.

אין זה משנה אם אני ד"ר לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי. אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עלייה ושילוב חברתי, חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי.

זה התחיל בילדות כשילדים מהכיתה או סתם ברחוב קראו לי "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף. בחטיבת הביניים, ניתבו אותי לבית ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה עם אפשרויות בגרות מוגבלות ורק בזכות מורה מדהים שראה את הפוטנציאל שלי הועברתי לאחד מבתי הספר הטובים בבאר שבע.

בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום שאליו הגעתי, שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת.

כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסירבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר, למרות שעמדתי בשורה עם חברי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם, עליו כתוב בצורה ברורה "הדס מלדה - סטודנטית לרפואה".

הצטיינתי בלימודים. הייתי מתרגלת (סגל זוטר) של סטודנטים לרפואה ורפואת חירום. הייתי אחת משני סטודנטים לרפואה שייצגו את בתי הספר לרפואה בארץ בתכנית יוקרתית בקנדה. באחד המקרים היה מטופל שהגדיל לצעוק עלי ברחבי חצר בית החולים בדרכי לספריה, שאיני ראויה לחלוק שאני לובשת ולסטטוסקופ וכי עלי לחזור לעץ ממנו באתי, באפריקה.

במרפאה הצבאית, כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה, אני לא מוכנה להיכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטייס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון

כשהגשתי קורות חיים לעבודה כמרצה בתחום הרפואה במכללות שונות, תמיד חזרו אלי מלאי פליאה מהרזומה שלי ורצו אותי באופן מיידי. אחת הפעמים שזכורות לי היטב היא שהגשתי קורות חיים למכללת רידמן ושוחחתי עם המזכירה והמנהלת טלפונית שאמרו ללא הרף כמה הן מתרשמות מהניסיון שלי ושמבחינתן אפשר לתאם פגישה כבר למחרת, לסגור את פרטי החוזה.

הגעתי למזכירות המכללה, נשאלתי על ידי המזכירה מה אני מחפשת, אמרתי שאני הדס, הסטודנטית לרפואה, יש לי פגישה עם המנהלת. את הפליאה שעל פניה היא ממש לא יכלה להסתיר. היא ענתה שעליה לבדוק אם המנהלת פנויה. נכנסה לדלת הפנימית, הן התלחששו ומיד לאחר מכן נעניתי כי המנהלת עסוקה ולא תוכל לפגוש אותי. נשארתי המומה. כל מה שהצלחתי להגיד היה: "אבל קבענו פגישה ואין שם אף אחד...". מיותר לציין שמעולם לא חזרו אלי.

כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית, בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה, עד שפגשו אותי. "אבל אין לך מבטא בטלפון", היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. "בדיוק סגרנו חוזה שנייה לפני שהגעת...חבל" ועוד. הבנתי את העניין. פניתי לבן זוגי הלבן ואמרתי לו: "אם אתה רוצה שתהיה לנו דירה, אתה חייב ללכת לפגישות. אני אסגור הכל טלפונית". הפלא ופלא תוך זמן קצר סגרנו את הדירה שרצינו.

הגעתי לשירות צבאי כרופאה, מיד התעקשו להגדיר אותי כאוכלוסיה בסיכון לפי הנהלים על פי המוצא שלי, דבר הדורש שיחה וביקור של קצינת ת"ש לראות מה המצב בבית ואם יש קשיים כלכליים ואחרים, על אף שגרתי בתוך בסיס צבאי והייתי רופאה. כל ניסיון להסביר את האבסורד שבדבר עלה בתוהו. אך לא ויתרתי.

כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אלי לא יכל להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא ד"ר הדס מצרי. טוב, בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להיכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטייס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להיבדק אצל רופא אחר.

כשטסתי לחו"ל עם בעלי וילדי או אפילו בתפקיד בשירות צבאי במדים, תמיד עצרו אותי בנתב"ג בבידוק הבטחוני, העבירו את בעלי וילדיי בקלות ואילו אותי עיכבו לחקירה צולבת, ארוכה, כאילו הייתי מחבל פוטנציאלי. לשאלתי מדוע אני נחקרת כך, נאמר לי שזה הנוהל. ילדי תמיד לא הבינו ושאלו "אמא מה רצו ממך? למה נשארת שם?" ולי אין תשובות לתת להם עד היום. זה החלק הכי שנוא עלי ביציאה לחו"ל.

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדיי המתוקים, אז תמר בתי רק בת שלוש שנים וחצי ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר משליכים עלי ועל שני ילדיי הקטנים אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה. אני, אחוזת אימה, רק רוצה להגן על ילדיי שחלילה לא ייפצעו, מכניסה אותם תחתי, מתכופפת וצורחת: "די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?".

אחד המורים במרחב החצר רואה את הנעשה ולא עושה דבר. אני צועקת לו ובשלב מסוים הוא ניגש באדישות ומנסה להגיד לילדים שיפסיקו אך לא באמת. אני מחלצת את הנייד שלי מהכיס ומתקשרת למשטרה. לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה. השוטרים מגיעים למקום אך בעיקר רוצים להשיג שקט ולחזור לתחנה. לא היה להם רצון וכוח לעשות מזה עניין ואני הותשתי ורק רציתי לקחת את שני הגוזלים שלי למקום מוגן.

נעצרנו על ספסל בגינה ציבורית, חיבקתי אותם חזק חזק מנסה להסדיר לעצמי את הדופק והנשימה ולא נתתי לדמעות שחנקו אותי לפרוץ החוצה. לא רציתי שיראו את אמא שלהם נכנעת לרוע ולגזענות. הילדים הבינו הכל. הם חכמים מאיתנו. הבינו שאמא כרגע משותקת והגיבו חזרה בשתיקה מוחלטת ובחיבוק אוהב.

רק לאחר זמן מה, כשהתקדמנו לטיפת חלב תמר הקטנה שאלה: "אמא, למה הם עשו לנו את זה? מה עשינו להם? ומה זה כושים?". הסתכלתי עליה ועל הילל וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת שלא הולך להיות להם קל בחיים. הבנתי שהגזענות היא לא הבעיה של אמא שלהם שעלתה מאתיופיה. הגזענות נמצאת בכל מקום ומקום בחברה הישראלית, במערכת החינוך, מערכת הבריאות, בתעסוקה, במשטרה ועוד. המשטרה היא רק סימפטום לבעיה רחבה ועמוקה בהרבה שקיימת בחברה שלנו.

נסעתי במשך עשור ברחבי הארץ מצפון לדרום, בהתנדבות, לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה, לשאוף להשכלה גבוהה. הדבר הכי מטלטל ועצוב שפגשתי הוא העובדה שרוב הילדים במקומות האלה ענו לשאלתי מה הם חולמים להיות, שבעצם אין להם חלום

אם לא יהיה חינוך לערכים של סובלנות, אהבת הזולת, קבלת האחר גם בבית וגם בתוך מערכת החינוך, החל מהגיל הרך, אני לא רואה איך המציאות באמת תשתנה. חלק מהסיפורים כאן אינם מוכרים אף לאנשים הקרובים אלי ביותר אך הפעם מצאתי לנכון לעלות אותם על הכתב ולשתף.

נסעתי במשך עשור ברחבי הארץ מצפון לדרום, בהתנדבות, לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה או מריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה, לשאוף להשכלה גבוהה. הדבר הכי מטלטל ועצוב שפגשתי הוא העובדה שרוב הילדים במקומות האלה ענו לשאלתי מה הם חולמים להיות, שבעצם אין להם חלום - "בשביל מה לחלום, גם ככה לא נגיע לכלום". אותי זה תמיד טלטל, כי מה זה בעצם ילד בלי חלום? זה לא ילד. ואנחנו כחברה יצרנו את המציאות הזאת באזורים מסוימים ובאוכלוסיות מסוימות. לא רק באוכלוסיה האתיופית.

רוב הנערים הזועמים שאתם רואים היום בחדשות הם אלה שכואבים את האפשרות לחלום שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. משם זה מתחיל ונמשך למציאות יומיומית של חוויות גזעניות בכל אספקט בחיים. הרבה פעמים אני שומעת שאומרים "אז מה, כל העליות עברו את זה..." - האם זה הופך את זה לתקין? ללגיטימי? האם אנחנו רוצים לשחזר את ההיסטוריה שוב ושוב? ואולי אנחנו כאן בשביל לשנות אותה סוף סוף וליצור משהו טוב יותר?

אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה. אנשים מסוגלים לראות מעבר למוצג בתקשורת, מעבר לאי הנוחות הזמנית הנגרמת בעקבות מחאה צודקת, להבין את הבעיה העמוקה שקיימת בחברה שלנו ולהציג לה דרך אחרת. דרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רבגונית עם עושר תרבותי שבאמת תהווה דוגמה ומופת לעולם כולו אך יותר מכך, חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה וכל אחד ואחד ירגיש בלתי נפרד ממנה.

נושאים קשורים:  ד"ר הדס מלדה-מצרי,  גזענות,  מאבק יוצאי אתיופיה,  סולומון טקה,  חדשות
תגובות
 
אנונימי/ת
07.07.2019, 15:21

ליבי איתך ואני מסכימה עם כל מה שכתבת, ולראיה צבע האור, מוצא או דת של בת זוג פוטנציאלית אינו שיקול מבחינתי, אבל האם האפליה שאת חווית או האפליה לכאורה שאני חוויתי בעבר במערכת חינוך מצדיקות את חסימות הכבישים ואת התפערויות?

אנונימי/ת
07.07.2019, 16:19

לבי עם דרך הייסורים שהרופאה הנכבדה עברה ואולי עוברת עד היום.
האם כל זה נותן הצדקה לאלימות שהייתה בשבוע שעבר?
זריקת בקבוקי תבערה!
פגיעה פיזית באנשים חפים מפשע
שאיפת רכב בצורה ברוטלית.
הרופאה הנכבדה לא מתנצלת על התנהגות העדה בשבוע שעבר.
האמפתיה שביתה לעדה - דועכת, עליהם להבין שאלימות כפי שהראו לא תביא להם את מה שהם מייחלים.
קודם כל, הם צריכים להתנהג ללא רגשי נחיתות.
כמו שהיא ואחרים הצליחו לעבור את מחסום העוני גם אחרים יכולים אם רק ירצו באמת.
באלימות, כפי שהראו, לא ישיגו דבר.

תשואות חן חן להדס על התזכורת והמראה הלא מעודדת שהציבה לפנינו..אני לא בארץ כעת ואיני חווה את גל ההתפרצות הנוכחית. מה שברור הוא כשאני מביט על הדור הצעיר על ארבעת ילדינו אני סמוך ובטוח שאנחנו בדרך הנכונה.
לענין השגותיך על החלוק הלבן והססטוסקופ..והמנקה. אני קצת נסחף אולי כי הסיפור לא ממש דומה אולי על יד וכקוריוז בלבד להודיעך שאת "בחברה טובה" ..
אמא שלנו שפרה בירינברג הייתה האחות הראשית הראשונה של ביה"ח תל השומר בהקמתו . אחד מהזכרונות היתה העובדה שכאשר ד"ר חיים שיבא ניגש לחולים לטפל בהם , מיד היו מבקשים מאמא: "תשלחי לנו את הרופא ולא את הסניטר..". הסיבה כפי הנראה הייתה העובדה ששיבא היה מוביל את החולים כשהם במיטות או בכסאות הגלגלים..

תשואות חן חן להדס על התזכורת והמראה הלא מעודדת שהציבה לפנינו..אני לא בארץ כעת ואיני חווה את גל ההתפרצות הנוכחית. מה שברור הוא כשאני מביט על הדור הצעיר על ארבעת ילדינו אני סמוך ובטוח שאנחנו בדרך הנכונה.
לענין השגותיך על החלוק הלבן והססטוסקופ..והמנקה. אני קצת נסחף אולי כי הסיפור לא ממש דומה אולי על יד וכקוריוז בלבד להודיעך שאת "בחברה טובה" ..
אמא שלנו שפרה בירינברג הייתה האחות הראשית הראשונה של ביה"ח תל השומר בהקמתו . אחד מהזכרונות היתה העובדה שכאשר ד"ר חיים שיבא ניגש לחולים לטפל בהם , מיד היו מבקשים מאמא: "תשלחי לנו את הרופא ולא את הסניטר..". הסיבה כפי הנראה הייתה העובדה ששיבא היה מוביל את החולים כשהם במיטות או בכסאות הגלגלים..

08.07.2019, 20:54

חסימות הכבישים הם מחדל של המשטרה בדיוק כמו הרג סלמון טקה! לאנשי מוצר להפגין ומי שצריך לנהל את הקהל זו המשטרה. אוזלת יד שלצערנו התחילה עם בהפגנות קודמות וומשיכה כעת בהפגנות אחרות. גם אני עמדתי בפקקים. והרגשתי משתתף במחאה הצודקת!

אנונימי/ת
07.07.2019, 20:28

אחת כתבות החשובות שהתפרסמו באתר מכובד זה

אנונימי/ת
07.07.2019, 20:36

אין ולא תיהיה הצדקה להפליה על רקע גזעני, אבל...
זה לא מצדיק בשום אופן התפרעות כזו, על בני הקהילה להבין שיש תהליכים שלוקחים זמן רב (וכן, אני מניח שהם לא היו רוצים להישאר באתיופיה, מדינת עולם שלישי על כל, המשתמע מכך), אז ניתן להעזר במעט אורך רוח ולהודות לכל אזרחי ישראל שמכספי המיסים שלהם הם הוטסו לארץ וקיבלו סל קליטה וניצלו מהסטטיסטיקות של התחלואה במדינתם, ולא לירוק לנו בפרצוף.
אחים, קצת פרופורציות...

09.07.2019, 01:09

צודק במאה אחוז קהילת כפויי טובה

07.07.2019, 22:30

הדס יקרה
ראשית מחבקת אותך חזק חזק!!!
אני מצדיעה לך ,לערכייך ולנחישות שלך .
את אדם נדיר ומיוחד שנחישותך צריכה להוות דוגמא לכולנו.
יש בך עוצמות ויכולת ניתוח שכדאי שהחברה בישראל תיקח ממך ומחבריך וחברותייך דוגמא.!!!
חשה את הקושי שאת מבטאת וגאה בך וביונתן בעלך,
תלמידי לשעבר
(הייתי מנהלת שלו ביסודי בתל מונד)
מקווה שהמראה שאת מציבה מול החברה שלנו תצליח להרעיד ,לשנות ולחולל את השינוי המיוחל והמתבקש.
חבקי את ילדייך ואת יונתן בשמי ובשם כל האזרחים האיכפתיים והמייחלים לדפוסי התנגות שונים בקבלת אדם באשר הוא אדם!!!
על יכולותיו ומגבלותיו ,על מוצאו ושפתו,על ערכיו ודתו.
חיבוק חזק ודש חמה ליונתן בעלך המקסים.
רותי מגן כפר-הס

08.07.2019, 04:56

ב"ה
שלום לך הדס,
סיפור חיים עמוק וכגודל עמקו כן גודל כאבו.
אני חייב לומר שמפריע לי על המגיבים, שמראים הזדהות יחד עם התקפה על המקרים שקרו, זוהי לא הזדהות, אם מרגישים בלב מה שאת כותבת, גם ההבנה יותר עמוקה, ואז אי אפשר להוסיף כאלו הערות דוקרות.
אבל..
יש לי משהו אחר להוסיף, וזה באמת עם כבוד ורגש,
והוא: שהסיבות לרוע הפליה ודחיה, בלי התחשבות בזולת, נובע מהעובדה שבן אדם שקוע לגמרי בתוך עצמו, הנוחיות שלו, והאגו שלו, חשובים לו יותר מן הכל,
אבל האדם שמסוגל להשיל מעצמו קצת מהאנוכיות, קצת לקלף, את ההנאות הרגעיות, ולהתחבר לערכים ולמוסרים, להתחבר לאהבת הזולת אמיתית, לא לשם כבוד, אלא כמו שכתוב בתורה מילים פשוטות וחזקות, "ואהבת לרעך כמוך", אדם שקצת חי גם חיים רוחניים, אצלו נפגוש גם זהירות באיזה מילים משתמשים, אצלו נראה גם כשיפריע לו משהו, יש בו את כוח המעצור שיעצור בעד עצמו, ויחשוב על זולתו,
אצל הקהילות שלומדים תורה וחיים חיים של תורה, תפילה וגמילות חסדים, במקומות אלו, לא נמצא אפילו 5 אחוז מזה, שם מעריכים על פי מעשים טובים, על פי יראת שמים ומדות טובות.
הדס, תבדקי טוב טוב, תבדקי לעומק,
הדס היקרה, תקחי את העוצמה הלא יאומנת שנמצאת אצלך, הרי נשארים נפעמים ונדהמים מהכח הרצון הבלתי נלאה שלך, מהאהבה לילדים ולזולת, מהכח שלא נסוג בשום מקרה בחיים,
תבדקי תתחברי לאט לאט, ואז הכאב יתחיל להתנקז, תרווי נחת, תחיי חיים מתוקים באמת, חיים כאלו שאולי כבר קצת התייאשת,
רק שם יש את האור והטוב

יחיאל
3522153@gmail.com

אנונימי/ת
08.07.2019, 08:08

"צל הקהילות שלומדים תורה וחיים חיים של תורה, תפילה וגמילות חסדים, במקומות אלו, לא נמצא אפילו 5 אחוז מזה, שם מעריכים על פי מעשים טובים, על פי יראת שמים ומדות טובות."
חחחחחח
אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. בקהילה החרדית גזענות מוטמעת הכי חזק. שם לא מאפשרים נישואים בין אשכנזים למזרחים, ואפילו לא בין חרדים מלידה לבעלי תשובה מאותו מוצא.
שלא לדבר על זה שיש אפליה מובנית כלפי גויים (שלעתים נחשבים מקבילים לבהמות).

אנונימי/ת
08.07.2019, 08:36

אין כאן שום דבר חדש. תמיד גל עליה זכה לתגובות גזעניות מהתושבים, אפילו שלעתים הם עצמם היו עולים חדשים.
ממליץ לך לצפות, אם טרם ראית, את המערכות של אריק איינשטיין ואורי זוהר מלפני למעלה מ 45 שנה!
גם לסבא וסבתא שלי שעלו בשנות ה 50 היה קשה במעברות. והאפלייה שהם סבלו ממנה התבטאה הרבה יותר מסתם קריאות גזעניות. תהי בטוחה שלמי שהגיע אז לא היה שום סיכוי להיות עתודאי לרפואה, ללא קשר ליכולות שלו.

08.07.2019, 15:18

אצל הקהילות שלומדים תורה ומקיימים מצוות, לא פוגעים באנשים ולא מביישים אנשים, וכשיש מישהו שעושה דברים טובים ואוהב את הזולת מכבדים אותו ומעריכים אותו.
אפשר לבדוק את זה מי שלא רוצה להתכחש,
ואילו בנושא של להשתדך זה נושא אחר שלא שייך לכאן כלל.
אבל הסבל שהיא עברה אצל אלו שעדיין לא שומרים תומו"צ לא היתה אף פעם עוברת אצל אלו ששומרים תורה ומצוות.

אנונימי/ת
08.07.2019, 15:32

אתה לא יודע שלפי הרבנים החרדים האתיופים בכלל אינם יהודים?!

אנונימי/ת
08.07.2019, 19:52

ממש לא נכון!
מדובר על קהילה ספציפית מתוך כל העולים מאתיופיה (ובפרט העולים הותיקים) שהקשר שלהם ליהדות בין מזערי ללא קיים!

אנונימי/ת
09.07.2019, 07:34

אתה ממש לא מעודכן, לפי הרבנים החרדים האשכנזים, כל יוצאי אתיופיה לא יהודים, אולי הם מזרע יהודי אבל הייתה שם התבוללות ואין רצף של יהדות של האמהות (שים לב לכל יהודי התפוצות מאירופה, אפריקה, תימן, עירק וכו' הייתה את אותה התורה ובגדול אותם המנהגים מה שמוכיח על רצף יהודי מאז ומעולם, לאתיופים לא היו ספרי תורה לא השתמרה אצלם לשון הקודש ויש להם המון מנהגים שלא היו באף קהילה).

אנונימי/ת
08.07.2019, 19:55

מסכים איתך כמעט בכל מילה.

חוץ מההקשר לגזענות - צבע עור.

אני עם עור לבן, סובל מגזענות לא פחותה.

סבי ניצול שואה יחיד ממשפחה שלמה שנכחדה וחלם (והגשים את החלום) לעלות ארצה.

אני לבן וסובל גזענות כמו עוד רבים מחברי!

אה, שכחתי, אני חרדי

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:54

אם אתה לבן אז מאיזה גזענות אתה סובל,
אולי אתה סובל מטבע עוקצני שיש בך

אנונימי/ת
09.07.2019, 00:58

מסכימה לחלוטין.
גם אני כ״לבנה״ חוויתי לא מעט גזענות מבני עדות המזרח. במיוחד בעבודה

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:12

לא יואמן צה קורא
את יהודיה וכך עושים אתך
מה יגידו הלו יהודים 😡😡😡😡

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:25

לכל החרדים בין המגיבים, שלא קראו את הכתבה במלואה-שימו לב ליד איזה בית ספר נתקלה באירוע גזעני החמור ביותר :
"אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדיי המתוקים, אז תמר בתי רק בת שלוש שנים וחצי ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר משליכים עלי ועל שני ילדיי הקטנים אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה. אני, אחוזת אימה, רק רוצה להגן על ילדיי שחלילה לא ייפצעו, מכניסה אותם תחתי, מתכופפת וצורחת: "די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?".

אחד המורים במרחב החצר רואה את הנעשה ולא עושה דבר. אני צועקת לו ובשלב מסוים הוא ניגש באדישות ומנסה להגיד לילדים שיפסיקו אך לא באמת. אני מחלצת את הנייד שלי מהכיס ומתקשרת למשטרה. לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה. השוטרים מגיעים למקום אך בעיקר רוצים להשיג שקט ולחזור לתחנה. לא היה להם רצון וכוח לעשות מזה עניין ואני הותשתי ורק רציתי לקחת את שני הגוזלים שלי למקום מוגן."

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:48

מעניין

ליד, ובתוך בתי ספר ומוסדות אקדמאיים (אני בעל תואר).
במוסדות שאמורים לתת שירותים על רקע היותי בן-אנוש (בתי חולים וכדו'), קיבלתי תגובות גזעניות על רקע היותי חרדי.

אני עובד היום במקצוע הרפואה ואני נתפס כפחות טוב במקצועי בגלל היותי חרדי! (אולי באמת.....)

לא. אני לא נחיתי ולא מדמיין. אני שומע קולות במו אוזני (ולא סכיזופרן...) שמבקשים את הקולגה שלי ולפעמים את המתמחה שלי!!!!

כן, יש לי בעיה עם גזענות באופן כללי אבל אני לא מקבל שהגזענות היא על רקע צבע בלבד.

אנחנו, החברה הישראלית, גזעניים במהות שלנו.

אשכנזים תמיד שנאו את בני עדות המזרח (פרענקים) וביחד הם שנאו את התימנים.

עד היום יש אצלינו את המושג "כורדי" "גרוזיני" "פרסי" ועוד ועוד.

למה - גזענוות!

לכן ימני לא מקבל ערבי גם אם הוא תושב הארץ ששירת הצבא. גזענות.

לכן שמאלני מעדיף לטפל בארתיראי או סודני או פלסטיני מאשר באחיו הימני.

לכן החרדי נקרא טפיל שחי על חשבון החילוני המסכן.

לכן כל כיפה סרוגה גדולה הוא נוער גבעות.

לכן אתיופי הוא כושי

כל אלו ועוד כי אנחנו חברה גזענית!

והאתיופית הזו, שהתראיינה וחשפה את אשר על ליבה, היא הפרענקית של לפני חמישים שנה והתמנייה של לפני ארבעים שנה והרוסיה של לפני שלושים שנה והחרדית של כל השישים שנה וכו'.

אז יאלל'ה, מה מאפיין אותה על פני כולנו?

בגלל שהיא המסכנה התורנית? תהיי רגועה מחר זה ישתנה! תנוח דעתך, מהר מאוד ימצאו קרבן אחר.

ולמי שהזכיר שהכי כאב לה שקראו לה כינויי גנאי ליד בי"ס דתי. לי כאב שהמרצה שלי, שציפיתי ממנו לרוח אקדמית והיות כל בני האדם שוים, לא אהב את היותי בכיתה שלו והואכ דאג להזכיר את זה בכל מיני אמרות כנף כאלו ואחרות.

יומאחד, הוא יגיע אלי לידיים, ואחרי שאטפל בו הכי טוב שאני יכול, אשאל אותו האם הוא מעדיף מישהו אחר.....

08.07.2019, 20:55

אז אם אתה כן יודע לקרוא, תדייק בבקשה, כתוב בית ספר דתי ולא כתוב בית ספר חרדי,
כל ההתנצחויות האלו והויכוחים, זה טוב בשביל מה שלא רוצה לראות את האמת,
ואילו מה שרוצה לראות את האמת, יודע טוב, שהשחיתות במדות שנמצא אצל המוסדות הלא חרדים, הם במאות של אחוזים יותר מאשר אצל שותומו"צ,
אז בבקשה

אנונימי/ת
08.07.2019, 21:40

מסכים עם האנונימי בכל מילה, מילא לאפליה על רקע גזעני יש תמיד יפי נפש שיזדעקו לעזרת המופלה, מה שאין כן בשנאה על רקע דתי/חרדי כולם מוסיפים שמן למדורה, הכה החרדי והצל את עורך.....

אנונימי/ת
09.07.2019, 08:51

הבנתי ,מדבריך משתמע כי חרדים אינם דתיים.....

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:49

הדס היקרה. אני יודעת שאני חיה במדינה גזענית אלימה עם חלק מאזרחים שהינם ברברים, אלימים, מתועבים בזויים ואכזריים באופן של יותר גרוע מהנאצים. אני אוהבת להגידר את עצמי כאתיופית מבפנים. וכל גילויי גזענות ועוול הורג אותי מבפנים. אני יודעת ששום דבר לא ישנה בישראל. המדינה הזו תישאר כפי שהיא. אכתוב דבר קשה . אבל אני ישירה כלייזר וחדה כתער....:--) אם יכולת טובה מאד לניתוח מצב. התקווה של קורבנות הגיזענות שיהיה שינוי היא תקוות שווא. לא יהיה שינוי. שום דבר לא השתנה פה כבר מאז הקמת המדינה ולא ישתנה לעולם. הדברים שכתבת מזעזעים אותי. עצב גדול . צר לי על העלבונות . צר לי מאד

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:51

מדינה שהיתה תמיד עם אזרחים ברברים גזענים אלימים ובורים. שום דבר לא השתנה ולעולם לא ישתנה. לכן המדינה הזו לנצח תהיה מדינה שלעולם לא יהיה פה לא שקט ולא שלווה. בוז ותיעוב מגיע לכל הגזענים הארורים.

אנונימי/ת
08.07.2019, 20:57

תיעוב מגיע לכל אלו עם מדות מושחתות,
הגזענות היא רק תירוץ ומקום להוציא את האגואיזם,
אדם שהוא טוב לב ואוהב את הזולת, לא יפגע באף אחד, אפילו אם בהשקפתו הוא גזעני

אנונימי/ת
09.07.2019, 09:21

אתה לא צריך להרחיק לכת עד אפריקה, תעבור לתחומי הרש"פ עם עור לבן, ותראה מה תחטוף...

08.07.2019, 21:00

הדס היקרה
תודה רבה על החשיפה והכנות. לא קלה הדרך. ההורים שלי ילידי הארץ מזה דורות רבים כונו בשכונה בר"ג בה נטעו ביתם הרוסיה והתמני..... הם לא היו לא זה ולו זה. אבל הם כן היו דור חמישי ועשירי לילידי הארץ. הגזענות פגשה בהם מהכיוון ההפוך של העולים החדשים....
הלקח שלי הוא שעל כולנו להביט פנימה לתוכנו ולסלק דעות קדומות מתוכנו כלפי אחרים. עולים וותיקים שחורים ולבנים עדות דתות שמנים רזים מעשנים וכו
צדקת בכל מלה ואני מקווה שכחברה נקום מתוך הטרגדיה שקרתה למקום טוב יותר
המשיכי להיות דמות מובילה לחברה שלנו!

אנונימי/ת
08.07.2019, 21:37

אם כל כך רע להם כאן, הם יכולים לחזור לארץ המוצא שלהם, לא ידוע לי על מגבלה כל שהיא על טיסות לאתיופיה לאזרחי ישראל...

אנונימי/ת
08.07.2019, 23:12

תגובה מגעילה

08.07.2019, 21:45

כשנתיים לפני לימודי הרפואה הגשתי עבודה בקורס בניסוי ומחקר על ההבדל בקליטה הכלכלית בין עולי רוסיה לעולי אתיופיה על פי בדיקת משתנים שונים במפקד האוכלוסין של מדינת ישראל לשנת 1995. בניגוד למצב אצל עולי רוסיה, בעולי אתיופיה נמצא קשר שלילי בין השכלה להכנסה. מכאן שעל פי מפקד האוכלוסין של 1995, ככול שעולה מאתיופיה ילמד יותר שנים, הכנסתו תקטן. כולי תקווה שהדס ואחרים שבאו ויבואו בעקבותיה יצליחו לגרום לשינוי התמונה ויעזרו בשילוב בני קהילתם כשווים בחברה. כול הכבוד לך על דרך שבחרת, אני בטוח שהדברים שהצלחת והדברים שכתבת ישמשו לרבים אחרים כדוגמה.

09.07.2019, 05:21

הדס, הלב נשבר לקרוא את דברייך.
באהבה שרה חמו

אנונימי/ת
09.07.2019, 10:09

אולי, אם היא לא הייתה עצלנית ונצלנית
היו מתייחסים אליה אחרת

אנונימי/ת
09.07.2019, 10:17

בשביל מה פרסמתם את זה?
מה זה תורם?

09.07.2019, 12:48

נראה לי שאתם הרבה יותר כפויי טובה מאשר מקופחים.

אנונימי/ת
09.07.2019, 21:19

קצת פרופורציות, אנחנו העלנו אותם על חשבוננו ממדינת עולם שלישי על כל המשתמע מכך, תודה הם לא אומרים רק יורקים לנו בפרצוף וחוסמים כבישים חלאס' עם זה.

אנונימי/ת
10.07.2019, 18:55

מי זה אנחנו? אתה מייצג את מדינת ישראל? אני בטוחה שגם את ההורים שלך "העלו" מאיזשהו מדינה בעולם.

אנונימי/ת
09.07.2019, 21:19

קצת פרופורציות, אנחנו העלנו אותם על חשבוננו ממדינת עולם שלישי על כל המשתמע מכך, תודה הם לא אומרים רק יורקים לנו בפרצוף וחוסמים כבישים חלאס' עם זה.

אנונימי/ת
09.07.2019, 21:49

ברצוני לספר על מקרה אישי שקרה לאשתי וילדי לפני שנים בראשון לציון. אשתי עלתה מרוסיה בשנות ה-90 ואני צבר. בסמוך לביתנו בראשל"צ היה בית ממלכתי דתי שהגדר שלו גבלה בחנייה. בית הספר היה מאוכלס ברובו ע"י ילדים אתיופים. במשך שבועות הם צבאו על הגדר ובכל פעם שאשתי הלכה עם ילדי הקטנים לרכבה היא נתקלה במטח אבנים שנזרק ע"י הילדים האתיופים בליווי צעקות "רוסים מסריחים" עד שנאלצתי לפנות למנהל בית הספר שיפסיק את ההתקפות הנ"ל.
כן קיימת גם תופעה הפוכה נגד מגזרים אחרים בהירי עור.......

אנונימי/ת
18.07.2019, 00:06

כל אחד בארץ עם סיפורו המיוחד, האפליה היא לכל הזרים - כן , כל עולה חדש זר בארץ ללא קשר לצבע העור. אני עליתי בגיל 34 עם ילד בלי כסף, בלי שפה ובלי פרוטקציות, היתי כבר רופאה ברוסיה במשך 10 שנים . עבדתי ולמדתי קשה בארץ, אך לא רצו אתנו פה, חסמו כל האפשרויות להתקדם במקצוע, לקבל התמחות. צחקו בפרצוף בבתי חולים כאין דבר כזה שרופאה מרוסיה תקבל התמחות, אמרו ״התקנים רק לבוגרי ארץ״
אפשר לספר המון דברים, עברתי דרך קשה, עבדתי בחינם הרבה זמן, ההתמחות עשיתי מחדש וקיבלתי גרושים מהמלגה. אך היתה סובלנות, הגעתי לשיא שלי , אף פעם לא היה לי בראש לעשות אלימות כמו שאתם עשיתם כלפי אנשים תמימים, היו עוד כמוני רבים עם צבע עור לבן שעברו הרבה אפליות. אבל איזה יהודים אתם אים פוגעים ביהודים? בושה וחרפה לעדה שלכם ואין שום הצדקה למה שעשיתם למדינה .