בימים אלה יצא לאור "אומנות הרפואה - סיפורים של רופא משפחה גלילי", ספרו של פרופ' בשארה בשאראת, המבוסס על נסיונו רב השנים כרופא משפחה בגליל. פרופ' בשאראת עוסק ברפואת משפחה ארבעה עשורים, מאז שנת 1981 ועד היום, ו-16 הסיפורים המובאים בספרו הם, בין השאר, ביטוי לגישתו הביופסיכוסוציאלית ברפואה.

פרופ' בשארה בשאראת הוא מומחה ברפואת המשפחה, בוגר הפקולטה לרפואה של ״הדסה״ והאוניברסיטה העברית בירושלים, בוגר בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד בארה״ב, מרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בצפת ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל. הוא משמש כמנטור למתמחים ברפואת המשפחה וכיו״ר החברה לקידום בריאות האוכלוסיה הערבית בהסתדרות הרפואית. בעבר שימש כמנהל הרפואי של מחוז הצפון של קופת חולים כללית וכמנהל בית החולים האנגלי בנצרת.

פרופ' בשארה בשאראת. "האדם כישות שלמה"

"הגישה שאני מבקש להמחיש בספר זה דרך סיפוריהם האישיים של מטופלים", כותב פרופ' בשאראת בפתיח, "רואה באדם ישות שלמה. היא שונה בכך מההשקפה הרפואית המקובלת בעידן המודרני, אשר נוטה להציע טיפול לכל אחד מהאיברים ולכל אחת ממערכות הגוף בנפרד. הגישה שאני מיישם מתייחסת לגוף, לנפש ולסביבה, לחיידקים ולתהליכים הביולוגיים המתרחשים בגוף באותה נשימה, ומייחסת משקל שווה גם לסביבה ולקונפליקטים הניכרים בתוכה ובתוך האדם שחי בה".

כריכת הספר "אומנות הרפואה". לקט סיפורים

פרופ' שמואל רייס, מומחה ברפואת משפחה, המנהל האקדמי של המחלקה לחינוך רפואי בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה  בירושלים, מציין בדבריו על הספר כי "אומנות הרפואה" משתלב היטב בתנועה אשר מתעצמת בעשרים השנים האחרונות – "רפואה סיפורית", אותה מנהיגה פרופ' ריטה שרון, רופאה פנימית מניו יורק. "ספרים שכתבה, סדנאות שיזמה, הרצאותיה והנחייתה בכל רחבי העולם הם הדלק שמניע את גלגלי התנועה. סטודנטים ומתמחים מוזמנים לכתוב כתיבה רפלקטיבית, רופאים מפרסמים את סיפורי ההכשרה והחניכה שלהם, מטופלים כותבים את יומני מחלותיהם או את אלה של בני משפחתם". לדברי פרופ' רייס, רבים מעמיקים בקריאה ובניתוח של ספרות יפה כדרך להכשרה משופרת למקצועות הבריאות. ספר זה, כותב רייס, הוא עדות דרמטית ליכולת המקצוע שבחר המחבר להשיג בעת הזאת הישגים של ריפוי הנדמים לנס.

"לכאורה", כותב פרופ' רייס, "זהו זמן נפלא להיהפך בו לרופא ולכן מעציב להיווכח שחולים ורופאים גם יחד מתוסכלים מיחסיהם ולחזות בשחיקה המשמעותית והמתגברת אצל רופאים. ספר זה הוא עדות דרמטית לא פחות להיתכנותם של יחסי חולה־רופא אשר מביאים עימם ריפוי הדדי".

מה רצתה אח'לאס להקיא?

לא ידעתי איך לעכל את מצבה של אח'לאס, שבמשך חודשים אחדים חזרה וביקרה במרפאה כשהיא מתלוננת על כאבי בטן והקאות. למרות ההקאות לא ירדה במשקל, ובדיקות הדם וההדמיה השונות שעברה (לרבות אנדוסקופיה) לא הניבו ממצאים כלשהם. היא קיבלה גם מגוון של תרופות ישנות וחדישות, אך דבר לא השפיע עליה ואח'לאס נשארה בשלה – כאבים והקאות.

כשנפגשנו בתחילת שנות האלפיים הייתה כבת שלושים, נשואה עם שלושה ילדים. נימוסיה טובים, הליכותיה מאופקות ותמיד הקפידה להיראות מסודרת בבגדיה הפשוטים והנקיים. בעדינות מנומסת אך נחושה, שמקשה עליי מאוד לסרב לה כפי שאני יודע שאני צריך, מדי פגישה במרפאה היא מבקשת עוד בדיקה ועוד ייעוץ. לצדי עומד ידידו הטוב של הרופא במקרים כאלה: הסטטוסקופ, שתמיד אפשר לברוח אליו כשקשה להתמודד עם המטופל. זהו המכשיר הפשוט שמסמל בדיקה גופנית והתייחסות רפואית, אבל גם הקשבה לקולות הלב, לנשימה ולקולות הבטן. עם הסטטוסקופ על הצוואר קל יותר להקשיב למטופל, ונדמה שגם למטופל קל יותר לדבר, כאילו עוברות מילותיו סינון רפואי כשהן חולפות דרך צינורות המכשיר. אני מנסה להציע לה עוד טיפול שירגיע את הבטן וההקאות, אך היא ממאנת להכניס עוד תרופות לגופה לפני שתעבור בדיקות נוספות. אני מתלבט אם לברוח שוב אל הסטטוסקופ. אילו בדיקות נוספות קיימות בארסנל הרפואי, שאותן עדיין לא עברה? מה עוד יש בכוחי להציע לה במסגרת הבירור הביו־רפואי? המחשבות חולפות בראשי שעה שאני בודק אותה, ולבסוף הגיעה המסקנה הבלתי נמנעת.

הרגשתי שאני חייב להיות אמיתי, נאמן לערכי הרפואה ולמטופלים ולהתגבר על החששות. ידעתי שהבירור הביו־רפואי מיצה את עצמו, וכי הגיעה העת לפנות לבירור הפסיכו־סוציאלי. לפעמים תסמינים הם מסע ארוך, ולא תמיד יש לנו פתרונות קלים עבורם, כמו במקרה של דלקת הקיבה (גסטריטיס), שנשללה אף היא בבירור המקיף שנערך לה.

בשלב זה כבר הייתי משוכנע שההקאות של אח'לאס מסמלות את רצונה להקיא מתוך חייה משהו שאיננה יכולה לסבול עוד. כשבחרתי להמר על כל הקופה ולומר לה את זה, פרץ מתוכה לפתע שטף של דברים שהיה עצור אצלה בבטן. היא הקיאה מתוכה סיפורים קשים על התעללות נפשית מצד בני משפחת בעלה בה ובילדיה, התעללות שלתוכה נמהל זלזול עמוק והתחילה חודשים אחדים קודם לכן. לא הייתה לה דרך להתמודד עמה והיא נאלצה לבלוע את כל הגועל נפש הזה ולשמור אותו חתום אצלה בבטן.

היא גדלה בכפר גדול בגליל התחתון להורים אוהבים ותומכים. עשר שנים לפני שהגיעה למרפאה נישאה לבחור מיישוב אחר, מרחק חצי שעה מהכפר של הוריה. היא התחתנה בסידור שנקרא "נישואי חילופים" (بدل): אחותו של בעלה נישאה לאחיה של אח'לאס. נישואי חילופים מקובלים בחברה הערבית המסורתית, והם שכיחים גם בכפרים בגליל גם בתקופה המודרנית. לעתים קרובות הם נולדים מרצון אמיתי של אחד הזוגות להתחתן, שמייצר מעין "עסקת חבילה" הכוללת נישואי כפייה בין האח והאחות הנוספים. נישואים שכאלה מגלמים יתרון כלכלי עבור הורי הזוגות הצעירים, משום שהם אינם כוללים מוהר ומתבססים, בשפה בוטה, על החלפת סחורות. העסקה עלולה לעלות על שרטון כאשר הזוג שחותן בנישואי אילוץ הוא מעין שעיר לעזאזל. אם אין להם מזל והם לא מסתדרים, הם עלולים להרוס גם את חיי הזוג השני, כי המערכת המשפחתית המורכבת נשענת על המארג המלא שלה: אם חוליה אחת בשרשרת נשברת, עלול המערך המשפחתי השלם לקרוס. זוג אחד לא יחיה באושר אם הזוג המקביל לא יטעם אותו, ומריבות בין בני זוג אחד מושלכות אל בני הזוג המקביל לו. האיזון בתוך מערכות היחסים הללו תלוי באיזון כל מרכיבי המערכת, וזהו מצב כמעט בלתי אפשרי.

אח'לאס נטלה על עצמה את תפקיד הסובלת, זו הבולעת את צרות המשפחה למען אושרו של אחיה. היא לא תבקש את עזרת אחיה בטיפול בבעיותיה המשפחתיות, כדי לא לפגוע באושרו שלו. היא גם לא תפנה לעזרת בעלה, על מנת שלא ימריד את אחותו כנגד בני משפחתם המתעללים. אישה כאח'לאס נותרת לבדה במערכה, ללא רשת תמיכה. היא לא יכולה לבקש עזרה מבני גילה בכפר, שכשמונים אחוזים מהם הם בני הכפר ומחציתם בני אותה החמולה. מעמדן של נשים המתגוררות בכפר בעקבות נישואים והן בנות כפר אחר מוחלש מאוד. הן מכונות "זרוֹת" (غريبة – זרה) ואינן זוכות בתמיכה חברתית כמו נשים בנות הכפר שנישאו ונותרו להתגורר בו.

גם לתמיכה משפחתית אינה יכולה לקוות, היות שמשפחת הבעל הפכה, בהתאם למסורת, למשפחה הפורמלית שלה. במקרה של אח'לאס היא זכתה מהם בעיקר לקיתונות של לעג ואיומים, בעוד הם, מצדם, לא סיפקו לה כל תמיכה. בעלה היה כנראה חלש מכפי שיוכל להתמודד עם משפחתו הרחבה, ולפיכך תפס את עמדת המשקיף הנייטרלי בקונפליקט שנוצר ביניהם. לכל היותר יכול היה להציע לה מעט רוגע. בני משפחתה האמיתית, המקורית, התגוררו בכפר אחר, והיא יכלה לבקרם רק בליווי בעלה, לפי רצונו ונוחותו. בגלל הסיטואציה הסבוכה שאליה נקלעה, היא ביקרה אותם רק לעתים רחוקות ולא שיתפה אותם כלל בתלאותיה, כדי לא לייצר דאגה וקונפליקט סביבה ובתוך המשפחה. אח'לאס חונכה להעדיף את האושר של אחיה על פני צרכיה האישיים, גם כאשר מדובר בסבל גדול שבתוכו הייתה שרויה. היא הייתה מודעת לגמרי לכך שהקריבה את אושרה ורווחתה לטובת אושרו ורווחתו של אחיה.

התנהלותה של אח'לאס שיקפה היטב את משמעות שמה – "נאמנות" בערבית. אני חוזר וטוען שיש זיקה גדולה בין שמו של אדם ובין תפיסת החיים שלו והתנהגותו החברתית. זה קיים בתת המודע של אנשים רבים, וכשהם נשאלים בעניין הם נוטים להביע הסכמה להקבלה בין שמם לבין אופיים. הנה לפנינו אישה פשוטה עם לב זהב ותחושת מחויבות עצומה לנאמנות תמידית כלפי בני משפחתה ובעלה, גם אם זו איננה תומכת בה ואיננה חזקה כל צורכה כדי לספק לה ביטחון והגנה. נאמנותה מכוונת כמובן גם כלפי ילדיה, שהיא חשה מחויבות רבה לשמור ולהגן עליהם ועל עתידם. עם הנאמנות חסרת הפשרות הזו כלפי הקרובים אליה - נאמנותה של הנאמנה - אח'לאס נתונה לאחרים. עבור עצמה לא נשאר לה דבר, אלא להקיא.

מתוך "אומנות הרפואה – סיפורים של רופא משפחה גלילי", 94 עמ'. להזמנות – ליחצו כאן.