• יו"ר: פרופ' חגי לוין
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזבר: פרופ' נדב דוידוביץ'
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חברת ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, פרופ' ליטל קינן בוקר
מגזין

פרופיל רפואי: ד"ר שירי טננבאום, סגנית מנהלת בית החולים וולפסון

"החולי העיקרי של מערכת הבריאות הוא העדר השוויון ועל המדינה לפעול להקצאת משאבים ראויה, גם למערכות החינוך והרווחה, כדי למגר את אי הצדק הזה", אומרת הרופאה שלא מפסיקה לעשות למען הפליטים וחסרי המעמד

ד"ר שירי טננבאום, סגנית מנהלת בית החולים וולפסון

"השארתי את ליבי באפריקה ואני חולמת לחזור לשם יום אחד יחד עם בנותיי לעבודה רפואית וחינוכית", אומרת ד"ר שירי טננבאום, סגנית מנהלת בית החולים וולפסון.

היא בת 42, רווקה, אם לשתי בנות, זהר ואביב, ומתגוררת בתל אביב. ד"ר טננבאום סיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטת בן גוריון ובמקביל להם השלימה גם תואר שני בבריאות בינלאומית בגרמניה. "בתום הסטאז' נסעתי לאוגנדה ושימשתי כרופאה במחנה פליטים בבירת המדינה ובאזור הכפרי", היא מספרת. "במהלך שהותי שם הקמתי את ארגון 'אור קטן', שפעיל עד היום ומשמש גן ילדים לילדי מחנה הפליטים וכולל בתוכו גם קבוצת נוער, קבוצת נשים ומרפאה. ב-2009 נסעתי לסייע לנפגעי רעש האדמה בהאיטי במסגרת משלחת אזרחית, ובהמשך הקמתי מרפאה שתפקדה כשנתיים וסייעה במעט למדינה שכל תשתיותיה נהרסו".

ב-2008 התחילה את התמחותה באונקולוגיה בבית חולים שיבא. במקביל לעבודתה הובילה יחד עם ד"ר אהד ביתן את "המרפאה החברתית", פרויקט התנדבותי במסגרת בית החולים ובקהילה, שטיפל במאות פליטים וחסרי מעמד החולים במחלות קשות, בעיקר אונקולוגיות. בנוסף עוסקת המרפאה בחינוך, הדרכה וקידום מדיניות בנושא בריאות פליטים וחסרי מעמד. "במהלך השנים", היא מציינת, "הפכנו לגורם מוביל ומוכר בארץ בכל הקשור לרפואת מהגרים ופליטים, הן בקרב צוותים רפואיים והן בקרב הפליטים עצמם".

ב-2014 התחילה התמחות שנייה במינהל רפואי ושימשה כעוזרת למנכ"ל משרד הבריאות עד שנת 2017, לאחר מכן עברה לבית חולים שיבא לעבודה משולבת בהנהלת המרכז הרפואי ובמכון האונקולוגי.

בספטמבר התחילה את עבודתה כסגנית מנהלת המרכז הרפואי וולפסון. "נולדתי וגדלתי בחולון, ואמי עדיין מתגוררת בה, ובעבורי זו חזרה לשורשים. זה ללא ספק התפקיד המאתגר והמרגש ביותר שלקחתי על עצמי עד כה".

מדוע בחרת במקצוע הרפואה בכלל ובתחומי ההתמחות האלה בפרט?

"אני עוסקת במספר תחומים שלכאורה נראה שאין ביניהם קשר - אונקולוגיה, רפואת פליטים ומינהל רפואי. אך לפחות בעיני יש קשר ברור בין כל עיסוקיי וזה אהבת האדם ורצון להשפיע לטובה על חייהם של אנשים.

"בחרתי באונקולוגיה כי רציתי קשר אישי ומתמשך עם מטופלים, וצדקתי בבחירתי. אונקולוגיה מאפשרת אינטימיות מופלאה בין הרופא והמטופל המובילה לחמלה הדדית וחוויה טיפולית בעלת ערך רב, גם במקרים שבהם התוצאה הסופית עגומה.

"לרפואת פליטים התגלגלתי לכאורה ללא מחשבה מראש כי לא יכולתי לסבול את הפער בין מטופלי המרפאה שלי, שזכו למיטב שהרפואה המערבית יכולה להציע, לבין הפליטים שזכו לטיפול לוקה וחסר. חוסר הצדק הפעיל בי משהו פנימי שלא כבה מאז וחותר כל העת להגשמה מקסימלית של הזכות לבריאות של כלל המטופלים שלי.

"ואחרון חביב - ניהול. למינהל רפואי הגעתי כי להבנתי הדרך להשפיע על בריאותם של רבים טמונה ביכולת לשלב בין תפקידי הקליני והראייה ההוליסטית של כלל המשתנים המשפיעים על בריאותו של אדם. יש פשרה אישית גדולה כשרופא הולך לעסוק בניהול. זה מקצוע שלא תמיד הדרך למטרה ברורה, קיימים שיקולי משאבים שאינם אזור הנוחות של אף רופא, וללא ספק זה תפקיד שזוכים בו להרבה פחות אהדת הקהל, אבל אני מרגישה שהיכולת להשפיע על תהליכים ולייצר שינויים מערכתיים משמעותיים שווה את המחיר".

תוכלי בבקשה לספר על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"כשעבדתי באוגנדה הגיע אלי למרפאה בכפר ילד בן שמונה שסבל מכוויה ישנה בידו שגרמה לעיוות של המרפק. בירור מהיר העלה שלילד יש התקפים אפילפטיים יומיים, ובמהלך אחד מהם הוא נפל למדורה ונכווה. הילד לא ראה רופא מעולם, והאם האמינה כי ההתקפים הם מעשה שדים. התחלתי לו טיפול תרופתי ותוך כחודש ההתקפים פסקו כמעט לגמרי. בהמשך גם יצרנו קשר עם ארגון שטיפל בכוויה עצמה. בעקבות המקרה הגיעו אלי עוד מטופלים בדרישה ל'גירוש שדים', וזה היה כיף גדול לתת להם תרופות ולהיחשב כמכשפת הכפר".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"גבולות הם משהו שאנחנו יוצרים לעצמנו, ואם נפסיק להתייחס אליהם כציווי משמיים, נראה שכמעט הכל אפשרי בשילוב של רצון טוב ועבודה קשה".

מיהו המודל לחיקוי שלך, המנטור?

"קיימות שתי דמויות משמעותיות שהשפיעו עלי. הראשון הוא דמות מההיסטוריה הרפואית - רודולף וירכו, אנתרופולוג ומדינאי גרמני, המוכר לרופאים רבים כפתולוג פורץ דרך. וירכו הוא המייסד של דיסציפלינת הרפואה החברתית, שבבסיסה גורסת כי המשתנה המשפיע ביותר על בריאותו של אדם הוא עוני. מדהים, שעל אף שעברו יותרר מ-150 שנה מאז פעל וכתב וירכו, הקביעה שלו עדיין נכונה. וירכו קרא לרופאים להרחיב את ההגדרה העצמית של תפקידם ולהוביל גם שינויים חברתיים שיסייעו לבריאותם של המטופלים שלהם.

"המודל השני לחיקוי הוא דמות ממשית לחלוטין, פרופ' רפאל קטן, ששימש כמנהל המכון האונקולוגי ב'שיבא'. פרופ' קטן, שהתעקש שנקרא לו רפי, לימד אותי שלא חייבת להיות סתירה בין היותך רופא מופלא ומנהל מעולה. על אף שהמטופלים היו תמיד בראש מעיניו, הוא דאג לתת לכל אחד מעובדיו תחושה שהוא יחיד ומיוחד והוציא מכולנו את המיטב. רפי צייד אותי באינסוף דוגמאות כיצד ניתן לא לאבד את שמחת החיים במקצוע ולהמשיך לראות את הטוב שבכל בני האדם".

את מוצאת זמן לתחביבים?

"מאז שנולדו לי הבנות אני כמעט ולא מוצאת זמן לפעילות שאינה עבודה או בילוי איתן. אני מתגעגעת לאפשרות לשבת ביום שמש קיצי בבית קפה עם ספר ביד ולשקוע בו עד שהמציאות החיצונית נעלמת כליל. נהגתי לעשות את זה הרבה ואני מניחה שאחזור לזה מתישהו. גם חיבתי לכתיבה כמעט ולא ממומשת, למרות שבמקרה זה אני עדיין מוצאת זמן מדי פעם לכתוב לבנות סיפורים קצרים שמשולבים בהם חלק מחוויות היומיום שלנו - אני מקריאה להן את הסיפורים בזמן ארוחת הערב וזה משמש גם כבסיס לשיחה וגם מזכרת לעתיד".

אם לא היית רופאה, היית?

"מורה. אני אוהבת להיות בחברת ילדים שהחשיבה שלהם כל כך פתוחה ורעננה. חינוך, בדומה לרפואה, הוא דרך לגעת בחיים של אנשים באופן שמייצר שינוי, בתקווה חיובי, אצל המורה והתלמיד כאחד. בטריטוריה הקטנה שלי אני מקדמת חינוך רפואי של מטופלים, וחושבת שעידוד של אוריינות רפואית היא מטרה עליונה אם רוצים לקדם בריאות".

כמנהלת בבית חולים, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"החולי העיקרי של מערכת הבריאות הוא העדר השוויון. לא ייתכן בעיני כי פריפריה חברתית וגיאוגרפית ימשיכו להיות גורמים המשפיעים באופן כה נרחב על בריאותם של תושבי ישראל. על המדינה לפעול להקצאת משאבים ראויה למערכת הבריאות, אך גם למערכות החינוך והרווחה, כדי למגר את אי הצדק הזה".

מה את מאחלת לעצמך ובכלל לשנה החדשה?

"במישור המקצועי אני מאחלת לעצמי להגיע בשמחה לעבודה בכל יום ולהרגיש שאני תורמת את חלקי לקידום צדק חברתי על ידי הנגשה של רפואה מצוינת ושוויונית לכל חלקי הפסיפס הישראלי. במישור האישי, אני מאחלת בעיקר בריאות לכל יקיריי ולהמשיך להיות מאושרת באימהות שלי. הבנות שלי מצחיקות אותי לפחות עשרים פעם ביום, וזו כנראה אחת התרומות הגדולות ביותר לאושר שאפשר לקבל".

נושאים קשורים:  ד"ר שירי טננבאום,  חדשות,  רפואת פליטים,  מינהל רפואי,  המרפאה החברתית,  המרכז הרפואי וולפסון
תגובות
14.09.2018, 05:52

מעוררת השראה, הלוואי וירבו כמוה , ישראל והעולם יהיו מקום טוב יותר לחיות

אנונימי/ת
14.09.2018, 12:35

לא הכרתי עד כה, חשוב מאוד שיהיו כאלה הרבה במערכת.

אנונימי/ת
14.09.2018, 12:37

אני נזכר בה מהלימודים (לא באותה שנה) חכמה, מקסימה ומצחיקה רצח. חיבוק אוהב ומתפלל שירבו כמוה

14.09.2018, 13:20

איזה מזל שנשים נכנסות במלוא הקיטור לרפואה ומנהלה-העולם החולים הרפואה והרופאים רק ירויחו מכך

14.09.2018, 22:34

אני מקווה שהצוות הניהולי החדש בי"ח וולפסון יניע את אמות הסיפין. כמי שעבד בבית חולים זה מפתיחתו ב-1980 ועד צאתי לגימלאות (לאחר 35 שנים שתחילתן בבית החולים יפו(אגף צהלון) ובהמשך, כאמור, בוולפסון, אני מכיר הן את יתרונותיו של בית חולים זה והן את חסרונותיו. כיום, מזה 22 שנה לאחר פרישתי, אני חבר בעמותה למעם בית החולים וגם כותב בקביעות בעיתון שלו (ומקווה שהוצאתו לאור תימשך...) אני מאחל לך הצלחה בתפקיד ומקווה שמשרד הבריאות יזכור שבית חולים זה משרת אוכלוסיה גדולה וכך ראוי לתמוך בו.

15.09.2018, 03:26

אדם מיוחד ורופאה נדירה! מודל והשראה עבור כולנו.

21.09.2018, 09:35

שירקי שמחה על התפקיד החדש ועל הולדת אביב .
אני מקווה שתדביקי את כולם באופטימיות המופלאה שלך.
אוהבת חנה פניגשטיין

27.09.2018, 14:45

שירי יקרה, ברכות להולדת בתך ועל התפקיד החדש. אין ראויה ממך, מבחינתי את מקור להשראה ותקווה למערכת בריאות שיוויונית והגונה בישראל.
בואי לבקר אותנו פה בדרום.