במחקרים קודמים נמצא כי הסובלים מ-ADHD מעורבים בשיעור גבוה יותר של תאונות דרכים, וכי לרוב תאונות אלו חמורות יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. תרופות מקבוצת הסטימולנטים נמצאו יעילות בהפחתת תסמיני ADHD, אך השפעתן על הנהיגה של המטופלים טרם נבחנה.
עוד בעניין דומה
בכנס ה-25 של European College of Neuropsychopharmacologyי(ECNP) הוצג מחקר שכלל 61 משתתפים הסובלים מ-ADHD, בני 26-18. המשתתפים הוקצו אקראית לקבלת טיפול תרופתי (lisdexamfetamine dimesylate במינון של 70-30 מ"ג) או פלסבו. לפני תחילת הטיפול, וכן 6-5 שבועות לאחר תחילת הטיפול עברו המשתתפים סימולציה של נהיגה. בפעם השנייה הוכנסו לסימולציה 5 אירועים מפתיעים – הופעת רכב שהיה מוסתר משדה הראייה, רכב שהופיע במפתיע או נסע לאחור והופעת כלב.
ריטלין 20 מ"ג (מקור: ויקיפדיה)
"התנגשות" נראתה אצל 22.6% מהמשתתפים המטופלים בטיפול תרופתי לעומת 46.7% מהמטופלים בפלסבו (OR 0.33, P=0.048). כמו כן, זמן התגובה (בלימה) של המטופלים בקבוצת הטיפול התרופתי היה קצר יותר (P=0.02).
ד"ר ג'וזף בידרמן, מעורכי המחקר, מהתכנית הקלינית והמחקרית לפסיכופרמקולוגיה פדיאטרית ו-ADHD של מבוגרים במחלקה לפסיכיאטריה בבית החולים Massachusetts General בבוסטון, מסר כי טיפול אפקטיבי שיפר את הנהיגה של המשתתפים. כיוון שלא נמצא קשר בין מידת השיפור בתסמיני ADHD לבין השיפור ביכולת הנהיגה, סבור ד"ר בידרמן כי "לא ניתן לחזות את יכולת הנהיגה מהשיפור הנראה במרפאה". כמו כן ציין כי יכולת הנהיגה נבחנה במצב שבו הטיפול התרופתי פעיל, כלומר נהיגה מחוץ לחלון הפעילות של התרופה היא מסוכנת יותר.
ד"ר בידרמן ציין גם כי בארה"ב רבות מהתרופות המשמשות לטיפול ב-ADHD כוללות אזהרה לגבי הפעלת ציוד כבד תחת השפעתם, אך למעשה הטיפול הוביל לשיפור ביכולת הנהיגה. לדבריו לממצאי המחקר השלכות בתחום בריאות הציבור.
ערכה: ד"ר ורד פרכטר
למאמר
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
